יומן מלחמה (194).
כנראה שמאד דחוף לה לספר את סיפורה. אחרת אינני מבין מדוע היא מכתיבה לי כבר 2-3 עמודים ביום. אבל זה המצב כרגע.
הסוד הוא החיבור. ברגע שמתכונן החיבור ביני לבין הדמות התקשורת בינינו מתייצבת, ואז כל מה ששלי הופך להיות שלה ולהפך. בעבר קראתי למצב זה התמרה רגשית. אך כינוי זה מבטא רק כיוון אחד של תקשורת, בשעה שלמעשה היא דו-כיוונית. ממני אל הדמות וממנה אלי, מתובל בגליל של שנת 2025, אל סיביליה, ספרד, ב-1580 ובחזרה.
במצב זה, של תקשורת דו-כיוונית ביני לבינה, בין כאן לבין שם, שוב אין זה משנה האם אני כותב מתוך גירוי רגשי שאני קמתי אתו הבוקר וחווה אותו בתוכי, או עם הבהוב של זיכרון, עדות או קצה חוט עובדתי או בדוי מעולמה. כל אחד מאלה משמש כגירוי כתיבה, ככלי חפירה רגשי ויצירתי בתוך מתחם רגשי, נפשי, בדוי או היסטורי, שמתוכו נבע.
אני מכניס דף למכונת הכתיבה וכותב כל מה שבא מתחת ידיי, ועל פי רוב זה מהיר כל כך, שלעתים עלי להקליד לאחור מלים שהתפספסו לי במהלך התִקשוּר, במִרווח שבין השמיעה שלי באוזן הפנימית את מה שהיא אומרת – לבין ההקלדה על הדף הלבן.
מה שאני מתאר כאן הוא תהליך כתיבה מתוך תקשור. לגבי דידי, היינו הך הוא אם התקשור אכן קיים בפועל, או הוא רק פרי דמיוני היוצר. מבחינתי, הזמן אינו קו ליניארי, ותפיסתו ככזה היא רק פרי מוגבלותה של תודעת האדם. הזמן מעגלי, בו-זמני, היקום הוא רב-ממדי, וכול מה שהתחולל בו 'בעבר' מתחולל בו גם כעת, בשעה זו ממש, בו-זמנית עם המתחולל בעולמנו. לכן, הדיבור שלי עם דמויותיי קיים ונוכח, הוא תקשור מעבר לזמן הליניארי, תנועת נפש שלה ושלי, המתגברת על הגבול בין אמת לבדיה, על הגבול בין חיים לבין מוות, ועל חומות הזמן והמרחב.
נדמה לי שזו הדרך היחידה לכתוב בה רומן בכלל, ורומן היסטורי בפרט. אולי זו גם הדרך המלאה לחיות בה. להיות שרוי תמיד בדיאלוג מתמיד עם קולות מעבר לזמן, וגם עם קולות החי, הצומח והדומם. מה שהוּקנה לשלמה המלך, הבעש"ט, האר"י וחיד"א, ידיעת שפת העופות והחיות, הרינו מצוי לכל אדם, אם הוא רק קשוב עד מַעמקי נפשו לקולות מסביבו. שבת שלום. שבת של תקווה.
