אפשר להשתגע.
(יומן הצמיחה 6)
זה כבר היום החמישי שהבנים נמצאים בסמינר המד"צים במרכז הארץ, ולאט לאט אני קולט איך זה משפיע עלי. אני פשוט יוצא מדעתי. אמנם, אנחנו מדברים מדי בוקר בשבע, לפני שלוקחים להם את הסמרטפונים למשמרת, ובעשר, כאשר הסמרטפונים שבים לידיהם, אבל השקט השורר כאן בבית בלעדיהם פשוט מחרפן אותי.
הבנתי את זה אתמול בערב, כאשר באמצע מהדורת החדשות הרגשתי שאני לא יכול עוד, ולראשונה מאז עשינו מנוי לנטפליקס עברתי אליו, בחרתי בו סדרה שנראתה לי מעניינת, "הרופא הטוב", על מנתח שהוא אוטיסט, וצפיתי בשלושת הפרקים הראשונים שלה בזה אחר זה, בבינג', כמו שקוראים לזה היום. זאת, במקום לבדוק עבודות לתלמידי הסדנה החדשה שלי לכתיבה, שמצפים לזה, ובמקום לטלפן ולגייס מתנדבים למיזם טוהר הבחירות, שאני חייב להתקדם בו. פשוט הרגשתי שאני לא מסוגל לדבר עם איש או להתייחס לאף אדם.
ב 23.23 סגרתי את הטלוויזיה והלכתי לישון.
הבוקר קמתי אל בית שאין בו ולו פרוסת לחם אחת לרפואה. אז מיד אחרי שחזרתי מאימון משקלות בחדר הכושר ביישוב הכנסתי לתנור את ככרות הלחם שהכנתי אמש לאפייה, ובזמן זה עשיתי אמון ארובי.
אחרי ארוחת הבוקר ידעתי שהשרברב אמור להגיע הנה, לביקור שלישי, כדי לטפל בנזקי מרקורי בנסיגה – תכף אחזור לזה – ולהחליף שני מטר צינור מפוצץ שחפרתי מאדמת החצר, אז החלטתי לנצל את ההזדמנות, ואת שממון הרוח, ובעוד הלחם לארוחת הבוקר נאפה בתנור הוצאתי את כל הכלים, הברגים והמעזבה מארון הכלים במחסן האחורי של הבית, ניקיתי את מדפיו ומיינתי אותו כלי אחר כלי.
אחרי כן אספתי את כל מכסי הנורות הלבנים מפלסטיק, שהיו שמורים בארון הכלים והעלו אבק, הטבלתי אותם בקערה עם מים ואקונומיקה, רחצתי וייבשתי אותם. אחר הצהריים אבריג אותם לנורות מהן נפלו בחדרי הילדים.
נשאר לי רק לרכוש ארגז למיון ברגים, ולהשתקע בזה, כי יש לי קופסת ענק מלאה בברגים לא ממוינים.
ואז החלטתי לשטוף את רצפת המחסן והמרפסת האחורית לחצר. אבל אם כבר, מוטב גם להעביר סמרטוט רטוב בקומה התחתונה של הבית, ומקודם לטאטא אותה כמובן, כדי שיהיה לי נעים פה בשבת.
אז שטפתי את הקומה התחתונה, המחסן והמרפסת האחורית לחצר, ובאותה הזדמנות גם ניקיתי את הכיור בחצר, ומכיוון שסמרטוטי הרצפה היטנפו בבוץ גם הכנסתי אותם למכונת הכביסה, כדי שתהיה לי עוד עבודה אחר הצהריים בתלייתם לייבוש.
בין סידור ארון הכלים לשטיפת הבית השרברב ועוזרו סיימו את העבודה, ונסעתי איתם לסופרמרקט הקרוב כדי להוציא להם כסף במזומן. משום מה המכשיר לא הוציא לי כסף, וסיכמנו שאשלם לו בשבוע הבא.
כמובן שרגע אחרי שנסע, ואחרי שערכתי קנייה קטנה לצורכי השבת, המכשיר הוציא לי כסף פעמיים, ואס נסעתי גם לאיטליז של כימו לקנות בשר לשבת ולהמשך השבוע, כדי לפנק בו את דניאל עם שובם מסמינר המד"צים.
הבוקר שכנתי עינת, שהיא ראש ועדת הנוער בישוב, הראתה לי סרטון שקיבלה מסמינר המד"צים – דניאל עומד מול השכבה כולה ומלהיב אותם במוראלים (שירי עידוד קבוצתיים). צפיתי בו בלב גואה, והבנתי מדוע הוא צרוד כול כך בטלפון.
אני קורא כעת שני ספרים על הורות למתבגרים, שעינת השאילה לי. לא פחות משאני קורא אותם כדי לדבר עם הבנים על נושאים שונים הכרוכים בגיל ההתבגרות, אני קורא אותם בעבורי. הם מזכירים לי שגיל ההתבגרות הוא הגיל שבו הילדים מגלים את עצמאותם ומגבשים את אישיותם, לעתים קרובות מתוך מרד כלפי הוריהם. ברוך השם, פה, מלבד תשובות קצרות ועצבניות פה ושם, עוד לא נחווה מרד ממש. אבל העצב שתפס אותי היום ממש בשעת בוקר לא היה בֶּדוּאִיזְם – כמו שחברתי רוחמה מרטון כינתה באוזניי לפני שנים רבות את דיכאון הקיץ – אלא אַבָּאִיזְם. ההבנה שהבנים גדלים, מגלים את עצמאותם ואת אישיותם, ושהתשובות הלקוניות שלהם בטלפון, 'טוב', 'אחלה', 'סבבה', 'בסדר', הן חלק מכתב-המורס של ההיפרדות ממני, אביהם. וזה מבהיל עד אימה.
אני יודע שזו דרך העולם ודרך הטבע וכול זה, ושכולכםן עברתםן את זה. אבל בשבילי זו הפעם הראשונה שהבנים תופסים מרחק מן הבית וממני, חווים את עולמם, בעוד אני נותר פה, בבית הגדול הזה, להתחבט ביני לבין עצמי, לגלות מחדש את לבדותי ואת יחידותי, את כמיהתי לבן זוג ואת הירתעותי מפני העולם.
וזה לא פשוט, כל הגילויים האלה.
ולגבי מרקורי בנסיגה – איזו נסיגה מחורבנת עוברת עלי הפעם. זה התחיל בזה שקיבלתי חשבון מים על סך 1500 שקל, בליווי התראה דיגיטלית על צריכת מים מופרזת. הזעקתי הנה את מנצור השרברב המוכר בישוב, והוא תיקן לי שתי ניאגרות עצלות. חשבתי לתומי שבזה פתרתי את הבעיה.
כעבור יומיים הודיעה נועה השכנה שיש לי מפל מים בחצר, ששוטף את כול הרחוב.
רצתי החוצה וראיתי פרץ מים אדיר יורד מן המרזב המוביל מים מן הגג. מיהרתי למעלה, ו שם מצאתי פיצוץ בצינור המים המוביל מים מן הקולט לדוד. סגרתי את השיבר הראשי וקראתי לטכנאי הדודים. הוא הראה לי שכול המנגנון החשמלי של הדוד נשרף ואמר שעלי להחליף את הדוד ולבטל את חימום המים בבוילר, כי הצירוף של חימום מן השמש וחימום מן הבוילר כנראה גרם לפיצוץ בצינור. כבר הזמנתי ממנו דוד ב 5500 שקל, אבל אז ביקשתי מרוסלן, השכן החשמלאי, לבוא לתקן את היישום המפעיל את הבוילר. הוא בדק את היישום וגם את הדוד ואמר לי שהדוד בסדר גמור, רק נשרף, כי המים בתובל מלאים אבנית וצריך להחליף את הפלאנג' מדי שלוש שנים, ושהוא יחליף ויתקן לי את זה ב 450 שקל.
התברכתי בחסכון העצום שחסכתי בכסף. אבל אחרי שסיים התברר שיש דליפת מים בין הצינור המוביל מים לדוד לבין הקיר. בעל מקצוע בישוב סירב לטפל בזה כי בדיוק נסע לחו"ל, אז קראתי למנצור השרברב המוכר כאן. הוא בא, תיקן את הדליפה, ובאותה הזדמנות גם החליף לי שלושה צינורות חלודים שהובילו מים מן הקיר לניאגרות והתביישתי במראה שלהם.
ואז, כשמערכת ההשקיה בגינה החלה לפעול – גיליתי סילון מים בוקע מן האדמה ליד עץ התות.
מיהרתי לחפור שם, ופרץ מים אדיר פרץ מן האדמה. מסתבר שבזמנו, כשהפכתי את האדמה בחצר עם הקלשון חד השיניים של הדוד זלמן, אח סבתי, פגעתי בצינור המוביל מים אל הבית. ועד שסגרתי את מערכת ההשקיה גם מצאתי פיצוצים בשלושה מקומות בטפטפות.
על הטפטפות התגברתי לבד. אבל את צינור התשתית רק מנצור יכול להחליף. וזה מה שעשה הבוקר.
בתוך כול אלה, כשנסעתי להביא את מיכאל לסמינר המד"צים, ביום שני, בדרך חזרה, הרכב פתאום הדליק לי נורת התראה על ירידת לחץ בצמיגים. עצרתי בתחנת דלק ומילאתי אוויר, בתקווה שזה לא פנצ'ר. חוץ מזה, באיזה יום, בזמן שפתחתי את המקרר והשתהיתי לידו, הפלתי בתנועת כתף לא מדויקת את מדף הבקבוקים העשוי פלסטיק, שנפל ארצה, התרסק לרסיסים, ומזל שהבקבוקים לא התרסקו יחד אתו.
אתמול קיבלתי את המדף החליפי.
בקיצור, שמרקורי הארור יסיים את נסיגתו, שהבנים יחזרו הביתה בשלום, ושאני אעבור את השבת הזאת בכמה שפחות עוגמת נפש.
בסך הכול אני אבא שבניו פרשו כנפיים אל עצמאותם. בשנים הבאות הסמינר יארך תשעה ימים, ובדרך יהיו עוד מחנות קיץ וטיולים, וכול אלה הם רק הכנה לשירות הצבאי, ירחם השם עלי ועל בניי.
שתהיה לכולנו שבת שלום.
בתמונה – נזקי מרקורי וכותב שורות אלה בחצר.
