הרומנים שלייהדותיצירתיותכתיבה יצירתיתמחסום כתיבהסדנאותסיפורתספרותספרות מקורתהליך היצירה

לגמור יותר מפעם אחת

לפני כמה ימים הודעתי ברבים, שסיימתי את כתיבתו של ספרי ה-25, "הנזיר היהודי." מקודם לכן טפטפתי פה ושם פסקאות ממהלך העבודה על הספר. מיד הוצפתי במילות ברכה ועידוד מחבריי וחברותיי, קוראיי וקוראותיי. אבל בסתר לבי ידעתי, שאמנם סיימתי את כתיבתו של הספר, אך לא את התקנתו. שהרי יש הבדל בין סיום הכתיבה לבין התקנת כתב-היד באורח מלא, כך שיהיה מוכן להעברתו לידי העורכת שלי, נעה מנהיים.

בימים שחלפו מאז הודעתי ועד הנה עבדתי עליו בכול רגע שהיה בידיי. בתחילה עברתי על רשימת התודות, לוודא שלא שכחתי איש או אישה שעלי להודות להם/ן על עזרתם/ן במהלך כתיבתו. אחרי כן הוספתי בו רשימה ביבליוגרפית, של ספרי התחקיר ששימשו אותי בעבודתי, לטובת מי מבין קוראיי וקוראותיי, שירצו לקרוא עוד על דמותו של האיש המופלא הזה.

או-אז ניגשתי לעבודה המפרכת באמת.

כול אדם כותב, שתהליך היצירה שלו מתפרש על פני חודשים ושנים, נידון לעשות שימוש לא-מודע בתבניות חוזרות. תבניות היגד חוזרות אלה הן קיצורי דרך, המקלים עליו במלאכתו, בשעה שהוא כותב את סיפורו. אך פעמים קרובות מדי הן מסתירות מתחתיהן רגשות לא מטופלים, אמירות לא מדויקות, הדחקה רגשית או סתם הזנחה של דברים של מה בכך, בעבור הכתיבה הרחבה, הגדולה, הדרמטית.

התופעה הזאת, קיצורי דרך, באה לידי ביטוי לעתים בשימוש בקלישאות, שיש לנכשן מכתב-היד, ולעתים בהכפלות מלים והיגדים, או בחזרות על אותו פועל או אותה מלה. אצלי, הבחנתי במהלך העבודה על הגרסה האחרונה של הספר, אין הדחקות. אני מיומן בזיהויין. אך יש בהחלט קיצורי דרך, הבאים לידי ביטוי בהישנות של מלים: "הנהן," "הרכין," "השפיל," "חייך," "סינן," "השיב", "ענה," "הפטיר" וכמובן ה"אמר" הישן, הטוב והריק כבר לגמרי מצד עצמו.

כול המלים האלה הן תגיות דיאלוג. הן הממצעות בין האומר לבין האמירה, ומשמשות לאפיון הדובר ולדיוק הטון שבו הוא נוקט. הן חשובות כהוראות-קריאה בעבור הקורא, שיידע איך לבצע את הטקסט בתוך לבו.

והן חזרו המון. המלה "השיב," למשל, על נגזרותיה והטיותיה, חזרה 158 פעמים בספר. כך גם אחיותיה.

ישבתי, אפוא, במשך ימים שלמים, בחנתי כול פעם שכתבתי בה את אחת המלים הללו, וחיפשתי להן תחליף, אם בפעולה, משום שפעולה תמיד עדיפה כתג דיאלוג על פני פועל דיבור, ואם בפועל דיבור אחר מזה שנקטתי בו.

לקינוח, עברתי גם על צורת הכתיב של מלים לועזיות בספר, והאחדתי אותה. למשל "טריבונל" ולא "טריבונאל".

סופו של דבר, לפני שעה קלה שלחתי את כתב-היד המוגמר לעורכת שלי. בו-בזמן גם התקשרתי עם מומחית לנצרות, וביקשתי ממנה שתקרא את כתב-היד במקביל לעורכת, ותעיר עליו מהערותיה. כיוון שהספר עוסק במרטיר יהודי, שניהול פולמוס יהודי-נוצרי מן המאה ה-17, ואילו אני באתי מבית יהודי-דתי – אמי המנוחה אסרה עלי להכניס הביתה את 'הברית החדשה', גם כאשר הזדקקתי לה בשל לימודי אמנות בתיכון – וידיעותיי בנצרות מוגבלות.

אני מספר לכם/ן את הדברים האלה כדי שתדעו כמה עמל כרוך בכתיבת ספר ובהכנתו לדפוס. ולא רק עמל כרוך בו, אלא גם התגברות על פחדים. כך, למשל, הפחד מפני כתיבה על הנצרות, שאינני בקיא בה, והאמונה שבסופו של דבר אצליח לגעת בליבה, כפי שהצלחתי בעבר לגעת בתחומי ידע אחרים, שלא ידעתי את עומקם מקודם לכן.

העבודה על הספר עוד לא הסתיימה. העורכת שלי תקרא בו, ודאי יהיו לה הארות והערות. אחרי שאסיים לטפל בהן, היא תערוך את הספר, ואני אעבור על תיקוני העריכה שלה. אחרי כן יעבור מידיה לידי העורכת הלשונית, ואם זו תהיה העורכת הלשונית של ספרי הקודם, ודאי יהיו גם לה הוספות וגריעות מחכימות. כשהיא תסיים את מלאכתה אעבור גם עליה, ואז יעבור הספר למגיהה, שגם היא מלאת ידע, וגם לה יהיה מה להגיד ומה להעיר, וגם על תיקוניה אעבור. בו-בזמן, מעצב ההוצאה, העורכת ואני נידבר על כריכתו.

במלים אחרות, תחילתו של ספר הוא במלאכה בודדת, באדם היושב וכותב לבדו. המשכו הוא בתחקיר, הנעשה מעצם טבעו עם קבוצה נרחבת של אנשים, שסייעו לי בהגעה לחומר חשוב, וגם בקריאתו ובתרגומו. כעת, מרגע מסירתו מידיי הלאה, נהפך הספר לעבודת צוות. כך זה עם כול ספר, הראוי לשאת את שמו.

זו הדרך שאני מורה גם לתלמידיי ותלמידותיי, זו גם דרכי כעורך וכמוציא לאור. מקורו של ספר הוא בסדנת לבו של היחיד. מימושו הוא פרי שיתופם של רבים ורבות.

ואני, מה יהא עלי, מה אעשה כעת, בזמן הציפייה למשוב מן העורכת שלי? אקרא ואכתוב חוות דעת לספרי אחרים, אערוך ספר שממתין לי זמן רב, שאתפנה אליו במלוא לבי, אשב להקליד מאות מחברות בכתב-יד, הממתינות לי בארכיוני, ואיני זוכר כלל מה כתבתי בהן. אבל קודם לכול, אצא לגן הירק, שמדי יום השבוע ניכשתי בו עשבים, תיחחתי את אדמתו וזרעתי בו בצל וברוקולי, אפונה ריחנית ועגבניות, גזר וצנוניות, ושתלתי בו כרוב לבן, כרוב אדום, כרובית, קולרבי ומנגולד – ואזרע בו היום גם כובע הנזיר, כוסברה, עשבי תיבול לסלט ועוד.

הגשם יגיע הנה כבר הערב, או מחר. וגן הירק שלנו מוכן לקראתו, באלפי פיות רעבים של שתיל וזרע.

והגשם יירד, ויהיה גשם ברכה על גן הירק שלנו, וגם על ספרי הבא, בעזרת השם, העורכת, המומחית לנצרות, עורכת הלשון, המגיהה, ובעזרתכם/ן, הקוראים והקוראות הנאמנים והנאמנות שלי. וגם בעזרת השם יתברך, שהוביל אותי אל סיפורו של הנזיר היהודי, ועמד עלי שאכתוב אותו וחיזק את רוחי ואת ידיי בזה, עד שכתבתיו.

תודה לו, ותודה לי, ולכם/ן.

ויום טוב. טוב מאוד.

 

נ.ב.

הבוקר, כשסיפרתי לילדים שאני עומד לסיים את הספר, שאל אותי דניאל –

"אבא, אפשר להעתיק מן הספר שלך?"

"כן, בוודאי," חייכתי אליו.

הוא התכוון להעתקת מלים. כך הם לומדים לכתוב.

"אבא, כשהספר יראה אור תשמור עותק שלו בבית," התערב מיכאל בשיחתנו.

"ברור," חייכתי אליו, "בממ"ד יש כוננית, ועליה עותקים מכול אחד מן הספרים שכתבתי. אראה לכם אותה. אבל למה אתה מבקש זאת?"

"כדי שנוכל לקרוא אותו," אמר מיכאל, "וגם כדי שנוכל לשים לך עותק ממנו בקבר."

"הוי, מיכאל, אני לא מתכוון למות כול כך מהר," צחקתי, "וחוץ מזה, רוב הספרים שכתבתי כבר מוקלטים על ידי שחקנים ושחקניות."

ואחרי כן צחקנו, והתחבקנו, הם הלכו לקייטנת סוכות ואני התיישבתי לעמלי.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.