פֶּשׁוּגָה וְסַבַּאנֶכְּ.

יומן מלחמה (51).

     שלום חברות וחברים,

     את הפוסט הפוליטי שלי במלאת 100 ימים לפוגרום בעוטף ולמלחמה כתבתי אתמול. קוראים לו "מלחמת העולם השלישית." והוא מרחיק ראות ומחריד. היום הַרשו לי לספר לכם סיפורים אחרים.

     קרוב לבית שלנו, בתובל, ישנה פנייה לדיר אל אסד, המובילה לכיכר, ומסביבה מספר חנויות. אחת מהן היא החנות של כִימוֹ, שבניי ואני קוראים לו משום מה עלי, ועלי לברר מה שמו באמת. לאשתו קוראים סוּהִיל. בחנות עובדות בנות המשפחה, והן מביאות אליה גם את הילדים והנכדים וזה מלבב. אבל בניגוד לגברים העובדים בדלפק למכירת בשר בחנות, הן יודעות פחות עברית.

     בכל פעם שאני נכנס לשם, וזה קורה לפחות פעמיים בשבוע, אני בודק מה מתחבא במקרר הירקות שלהם. בכול עונה, בייחוד בחורף, אפשר למצוא שם ירוקים מעניינים. צרורות של חובֶּזה, זעתר, ועוד מטעמים.

     השבוע נתקלתי בו בירק שלא הכרתי. נטלתי צרור יפה ממנו, ניגשתי לקופה ושאלתי את הקופאית מה הירק הזה. "סַבַּאנֶכְּ," אמרה. הבטתי בה לא מבין. הערבית שלי ירודה הרבה יותר מן העברית שלה. לקוחה שעמדה לידנו ניסתה לעזור. "מה אתה רוצה לבשל?" שאלה. אמרתי לה שחשבתי להכין פשטידה של גבינות וירק. אבל היא לא הכירה את המילה פשטידה. "להכניס את זה עם גבינות וביצים לתנור," הסברתי.

     "לא, לא תנור," אמרה הלקוחה.

     הבחור מדוכן הבשרים עבר שם וניסה לעזור. אמרתי לו שאני רוצה להכין פשטידה. שקודם אטגן את הירק הזה עם בצל במחבת ואחרי כן אכניס לתנור.

     "אה," אמרה הלקוחה, "זה טוב. זה בסדר."

     בינתיים הצעירה בקופה הפעילה את גוגל טרנסלייט והראתה לי את תרגום המלה סַבַּאנֶכְּ לעברית. היא מבטאת אותה סַבַּנֶאכ. עם כ' רפה, לא דגושה.

     סבנאכ זה תרד. פשוט תרד.

     אז עכשיו, בזמן 'הכוכב הבא,' טיגנתי בצל בווֹק, הוספתי לו את הסבנאכ, ואחרי שצמצם את נפחו הנחתי לו להתקרר. בינתיים ערבבתי בקערה את שאריות הפסטה של מיכאל מארוחת הערב, שטופה וקצוצה, טחנתי במעבד המזון מקל שומשום אחד שדניאל החזיר מבית הספר והפכתי אותו לפירורי לחם, ושפכתי פנימה שתי ביצים, שאריות גבינה צהובה שהתייבשה, חצי שמנת ושני קוטג' שפג תוקפם, חצי חבילה של גבינת פטה, קצת פלפל שחור ושום כתוש. בחשתי הכול, הוספתי לזה את הסבנאכ, הכנסתי לתבנית ושמתי בתנור.

     עד סוף התוכנית הייתה לי פשטידת סבנאכ נהדרת. אכלתי כבר רבע ממנה. עם כף ישר מתוך התבנית. עד כדי כך זה טעים. ונשאר עוד די והותר גם למחר.

     הסיפור הזה מזכיר לי את אחת מנסיעותיי לארגנטינה, לבואנוס איירס, בזמן התחקיר לכתיבת רב-המכר שלי, 'מעשה בטבעת.' אני מתאכסן שם בקביעות באכסנייה של זוג הומואים, שני פסיכולוגים מבוגרים, המעסיקים זוג הומואים צעירים במעט מהם, סנטו וחוויאר, בניהול ובאחזקת האכסנייה. בביקורי השני שם הייתה לחוויאר יום הולדת, והחלטתי להפתיע את כולם בארוחה סינית שאבשל לכבוד האירוע במטבח האכסנייה.

     רציתי להכין חזה עוף מוקפץ בירקות וקשיו. אז יצאתי לרחובות סן תלמו, מצאתי איטליז ונכנסתי אליו. אמרתי בספרדית הרצוצה שבפי שאני מחפש קַרְנֶע, בשר. כמו ארגנטינאים טובים הם הראו לי מיד בשר בקר. לא, אמרתי להם, אבל חסרו לי המלים כדי להסביר שאני מחפש חזה עוף. ניסיתי איתם את האנגלית. אך לשווא.

     בלית ברירה קירבתי את מרפקיי לחזי, עשיתי תנועות של כנפיים, קרקרתי כתרנגולת ואז טפחתי על חזי.

     כול הנוכחים במקום פרצו בצחוק אדיר על שום הכישרון הדרמטי שלי.

     "פֶּשׁוּגָה!" הרעים בעל המקום בקולו, והוציא מן המקרר חזה עוף.

     הנהנתי וסימנתי לו בידיי שאני מבקש שיחתוך את הבשר לרצועות הדקות.

     הגעתי לאכסנייה, הכנסתי את הפשוגה למשרה העשוי מביצה, קורנפלור ורוטב סויה, טיגנתי אותה קצת בווק, הוצאתי ואז הקפצתי בו רצועות גזר, קישוא, כרוב ירוק ובצל. הוספתי את רצועות הפשוגה ורוטב סויה ותבלינים, ולבסוף גם את אגוזי הקשיו.

     בעלי האכסנייה ועובדיהם זללו את זה לתיאבון. הפשוגה הסינית על פי מתכון של אהרוני מישראל הייתה להם טעימה מאד.

     מאז חלפו שנים. אני מתגעגע מאד לבואנוס איירס. הלוואי ואזכה לטוס אליה עם ילדיי.

     בכותבי את הסיפור הזה, על הסבאנכ והפשוגה, אני חושב שאולי זה בדיוק טיב הסיפורים שעלי לכתוב, לספר הבישול שיעל שביט מתעקשת שעלי להוציא לאור, ויש כבר מישהי, חברה ותיקה, שפנתה אלי בנוגע לזה. אמרתי לה, שמקודם עלי להשלים את הרומן הבא שלי. אבל, מי יודע, אולי אם אמשיך לכתוב סיפורי אוכל כאלה בסוף באמת ייצא מתחת ידיי ספר בישול.

     זה יהיה, בלי ספק, המפנה הכי משונה בקריירה שלי כסופר.

     עם זאת, בכל אחד מספריי מתוארים תבשילים וארוחות, ולא בכדי. אני חוקר את המזון בכול מקום שאני נוסע אליו לתחקיר, רוכש בו ספרי בישול וגם מתנסה בבישול מאכלים נפוצים מן העם או העדה שעליהם אני כותב. כך למדתי להכין אמפנדס דה בואנוס איירס, בורשט דה נובוסליץ, עיירת הולדתו של אבא שלי, וכעת עלי להשתלם בבישול טורקי. וגם זה יגיע, כי ספרי הבא מתרחש בטורקיה של המאה השבע עשרה, ולכבוד זה רכשתי באיסטנבול ספר בישול ובו מתכונים ממטבחם של הסולטנים.

     אז סולטן לא אהיה, כנראה, בקושי משיח. אבל אולי יצמח ממני טבח.

     לילה טוב.