שלושה דורות של כמיהה – וכינור.

כשהייתי ילד, ורק התחלתי ללמוד נגינה על חלילית, אבא סיפר לי עד כמה השתוקק, בילדותו, ללמוד נגינה על כינור. אבא נולד בעיירה נובוסליץ על גבול רומניה-אוסטריה, וצליל הכינור הצועני ליווה את ילדותו. אבל למגינת לבו, בשנת 1944 גירשו הרומנים את כול היהודים מבתיהם, והצעידו אותם בצעדות המוות לטרנסניסטריה, ובזה גדעו, בין השאר, גם את חלומו לנגן בכינור. אחרי השואה, כשעלה עם הוריו ארצה, שדוף מן הטיפוס שחלה בו, וממנו מתו אחיו ואחותו, לא היה שום סיכוי שיגיע לנגינה בכינור. הם שוכנו באוהל במעברת רמלה, אחרי כן בפחון, והיו צריכים להיאבק על הישרדות, לא על מותרות כנגינה בכינור.

מאז שמעתי את הסיפור הזה, במשך שנים רבות מתנת יום ההולדת שהייתי קונה לאבא שלי היא דיסק של נגינה בכינור. ביקשתי לשמח אותו. לפצות אותו במעט על מה שאבד לו.

בשכונה שלנו הייתה נערה כנרת. חווה שמה. היא הייתה בת למשפחת עולים מהונגריה, והייתה עומדת שעות ארוכות מדי יום ומתאמנת בכינור. אנחנו, ילדי השיכון, ריחמנו עליה. ידענו שהוריה עומדים עליה שתנגן בכינור. אבל היא הפליאה נגן, וצלילי הכינור שלה היו מיתמרים בין בתי השכונה, כולם בתי עולים של פליטי מלחמה.

אני למדתי נגינה על חלילית, מלודיקה וגיטרה. רציתי לנגן על אקורדיאון ועל פסנתר, אבל להוריי לא היה כסף לזה. אז הסתפקתי במה שיש.

בינתיים, ככל שעברו השנים, התמסרתי למוסיקה קלאסית, והתאהבתי בצלילי הצ'לו, הפסנתר והכינור. אספתי הרבה אלבומים של מוסיקה קלאסית, ובהן יצירות לכינור, לכינור ופסנתר, לצ'לו, כינור ופסנתר, והייתי שומע אותן ללא הרף. לא ייפלא, אפוא, שבספר הסיפורת הראשון שלי, שדלץ, כתבתי על מנשק'ה בן דוביד הנגר, ילד שאירע לו נס, פגש במלאכי אלוה, שהתדמו לכליזמרים, נטל מידיהם כינור, והחל נוגן. וכך תיארתי את הנס שקרה לו:

[מתוך הסיפור "כינור הפלאים של מנשק'ה בן דוביד הנגר", "שדלץ"]:

"הגיעו שלושת הכליזמרים אל המלמד […] עודם יושבים ומזמרים, ועיני המלמד מפיקות מידה של טוב ושל הכנסת אורחים, בלא גץ אחד של בעל מוסר, קפץ פתאום מנשק'ה הקטן בן דוביד הנגר ונעמד מרחק פסיעה אחת מעם שולחנם. התיירא הקטן מן המלמד, שמי יודע עד היכן מגעת רוחו הטובה ועד מתי שובת המקל שלו. נעמד וצווח בפיו לזה המחזיק בכינור:

"תעמוד תיכף ומיד ותראה לי מה עושים בזה".

שבתו הכליזמרים משירתם. ניצבו כל נערי המלמד פעורי פה מתדהמה. הרים המלמד את מקלו וביקש להניפו על הנער. נסוג מנשק'ה לאחור. קם הכליזמר ממקומו וסימן לר' זכריה שישיב מקלו לאחור, הראה פנים שוחקים אל הנער ושאלו:

"מה שמך? מה שם אביך?".

"אני מנשק'ה בן דוביד הנגר, ואני רוצה שתלמדני איך אוחזין בזה".

ליטף הכליזמר את ראשו של השקץ ואמר:

"תיכף תיכף". פתח את התיבת פלאים שלו והוציא מול עיני הקטן מין ברייה משונה שנדמית כשרפרף בלי רגליים ועליו מיני רצועות, ועמה כפיס עץ ארוך ועליו עוד חוטים. נרתע מנשק'ה לאחור מחמת הפחד, שמא זה מין שוט המצליף וקולו נשמע באוויר.

הביט בו הכליזמר והשקיטו:

"אין לך ממה להתיירא". נטל את השרפרף ושם אותו אצל כתפו, בין כתפו לבין סנטרו, ולקח בידו השנייה אותו זנב של מטאטא הנדמה כעין שוט, והוליך את השוט על השרפרף. פתע יצתה בת-קול מן הכינור וניתזה באוויר וסבבה את חלל בית המדרש וסבּה סביב ראשו של מנשק'ה הנער ועשתה בהם עיגול של אור כעין כעך ופגעה בפנים החמורים של המלמד ומהם ננתרה ועפה אל החוץ. ואחריה יצתה עוד בת-קול ועוד אחת ועוד, ונמלא האוויר בנות-קול.

מיד התייצבו שני הכליזמרים אצל חברם, האחד בקתרוס שלו והשני בחלילו ונתנו זה את ידו וזה את פיו איש איש בכלי שלו והוסיפו על הנגינה של הכינור עוד מיני קולות. עמדו השלושה נוגנים ובתווך ניצב מנשק'ה וכל גופו הקטון רועד והוא מושיט פניו פעם לזה ופעם לזה ופעם לזה, וידיו הולכות פעם אצל החליל ופעם אצל הקתרוס ופעם אצל הכינור ועיניו כולן מתחננות על נפשן שיתנו לו ליגע.

עשה הכליזמר אשר על הכינור איזה סימן לחבריו וחדלו מנגינתם. התכופף אותו כליזמר אל מנשק'ה והניח לו השרפרף על כתפו ונתן בידו את המטאטא ולחש באוזנו מה שלחש. הביט בו מנשק'ה בעיניו הגדולות, והתחיל מסיע אט-אט את המטאטא אצל השרפרף, את הקשת עלי כינור, אוי והתחילה בוקעת מתוך אותו כלי של עץ מעשה נגרים קוליות כזו שאפשר הנשמה יוצאת ממנה. עמד הנער הפתי עם הכינור בידיו הרזות וניגן וניגן ונמלא חללו של בית המדרש בכייה של אראלים ממש. וסביב הנער שלושה כליזמרים וסביבם המלמד ונעריו, וסביבם כל בני העיירה שהיו אותה עת ברחוב היהודים.

"הנה", קראה פתאום רחל ויינער. נגלתה דמותו של אביה עליו השלום, רבנו, הרב אחציקער, ישוב על כסא של תכלת, ופניו מפיקים נוגה אור וסביבו נשמות של יהודים עטופים בטליתות של תכלת רקומות בזהב ובאבנים טובות ופניהם כזוהר הרקיע. פצתה רחל ויינער את פיה ותאמר-

"טאטע, אוי טאטע".

והשיב לה אביה עליו השלום-

"הוי מיין קינד". הוסיף ואמר בלשון-קודש, "שמעי בתי לבת-קול של אותו נער ושל כינורו, ושִׁמעו כולכם, יהודים טובים, ורְאו וַחֲזו בפלא. שקול נגינתו של נער אחד קטון מזיז צדיקים ממקומם ויכול להביא על כולנו הרבה ישועות".

וכל אותו זמן שהיו הרב אחציקער ובתו רחל ויינער מדברים היה זה בשתיקה, כדיבור בתוך הלבבות. אלא שלא רק רחל ויינער שמעה אלא כל הקהל כולו, וגם המלמד ושלושת הכליזמרים. כולם, חוץ ממנשק'ה בן דוביד הנגר, שהמשיך לנגן בכינור כאילו כל ימי ילדותו עברו עליו כשהוא מצפה ומייחל לאותו חיבור בין נפשו לבין כליו, והנה בא היום ונעשה חיבור כזה, והוסיף וחיבר תחתונים לעליונים, מתים עם חיים, תחיית המתים ממש.

ובאותו זמן שניגן הינוקא היו שלושת הסוסים של הכליזמרים עושים מעשי ליצנות, מתפשטים מגשמיותם ומוציאים כנפיהם של כרובים ועפים מעל האבוס וצוהלים כמלאכים ומיד שבים אל גשמיותו של סוס ומצטהלים כסוסים. איש לא ראה אותם בזה, כי איש אינו יכול לראות במשובתם של מלאכים. וממילא לא היה לידם איש. עד שיצא מי מבני שדלץ והבהיל את דוביד הנגר מבית מלאכתו, לראות את אשר אירע לבנו.

מיהר דוביד ובא עם מקצועתו בידו, ונעמד כמוכה סנוורים אצל פתח בית המדרש, בראותו את הרב אחציקער ומלוויו ואת כל בני שדלץ ואת המלמד ותלמידיו ואת השלושה כליזמרים ובתווך את בנו, בנו בן זקוניו, מנשק'ה, עומד ונוגן המיית לבו הקטון לפני חי כל העולמים. התחיל דוּבידְל בוכה.

חדל הינוקא מנגינתו והביט מבוהל בפני אביו, שנשען מתייפח אל הפתח. סבבו אליו כל הקהל ראשיהם. פתח הכליזמר אשר על הכינור את פיו והתחיל דובר בקול מתוק ורך:

"מה לך דוביד כי תבכה. הנה לך בן זקונים ברוך ידיים ורך נפש וטוב לבב, שעולם ומלואו מאזין לניגוניו".

"נגן אני צריך? ניגונים אני צריך? בן נגר אני צריך!" התחיל גועה שוב בבכי.

"שא שא דוביד אל תחטא בשפתיך. זה הבן זקונים שלך בן יקר הוא לך, שנגינתו עושה מעשים של יִחוד קוּדְשָׁא דְבָּרִיךְ ועד כדי כך כוחו מגיע, שהוא יכול לחבר נסיך עם מלך ומלכה ולהוריש רע מפני טוב ולהחיות מתים, ואפילו לחבר קרשים בלא כל נגיעה".

הביט בו דוביד משתומם ואחר התחיל שוחק, ונתן כל הקהל כולו בצחוק, לפי שלא ראו מימיהם קרשים ההופכים לכסא בלא נגיעה ובלא יגיעה. עמד מנשק'ה שותק ונכלם תחתיו ולא ידע מה יעשה. ליטף הכליזמר את ראשו ואמר לאביו:

"לך אל בית המלאכה, דובידל, והבא משם חומרים ככל אשר יוכלו ידיך לשאת".

נטל עמו דוביד שניים מן הגברים וַיֵצאוּ מפתח בית המדרש והקהל כולו עומדים לראות מה יהיה.

עברו ליד המקום בו קשרו את הסוסים. מיהרו המלאכים וחדלו ממשובתם ועשו עצמם סוסים. רק עברו הגברים על פניהם ומיד פרשו הסוסים כנפיים ועפו לאוויר. חש דוביד משהו בלבו ונפנה לאחור וראה שלושה מלאכים באוויר. אמר לשני חבריו: "ראו מה נפעל כאן". אבל כשסבבו ראשיהם ראו לפניהם שלושה סוסים לוחכים חציר. אמרו לו: "מה ראית".

"דבר לא ראיתי. רק נדאגתי מחמת כוח הַמְדַמֶּה".

שבו השלושה אל בית המדרש ובידיהם קרשים וכפיסים וזרדים וקיסמים וכמה חתיכות של גזעי עצים, והכל בלי כלי עבודה אחד. ניגשו ופרקו את גודל משאם באמצע בית המדרש. סבו לאחוריהם ונעלמו בתוך הקהל. ציווה הכליזמר על הנער:

"טול את כינורך ואת קשתך ונגן".

"פוחד אני שמא יעשוני ללעד ולשנינה", השיב הנער ושמט את כתפיו. פסע אליו הכליזמר וליטפו על פניו החיוורים והשית את כינורו על כתפו. התרצה הנער, שלח לעבר הכליזמר הטוב חיוך של התביישות, הניף את הקשת והתחיל נוגן.

יצתה בת-קול מן המיתרים וסבבה את ראשו של התינוק כעין כעך ועשתה תבנית כעכים סביב ראשי הרב אחציקער וחבר מלוויו שפצו פיותיהם בחיוך כטוב עליהם לבם בנגינה, והלכה וסבבה אותה בת-קול את הגזעים העומדים בקליפתם ופתע נשמע קול נפץ בעץ כמו זחל בו סכין חד וכל הגזעים הִשׁילו קליפותיהם ונותרו עירומים ונקיים ומשויפים מעשה ידי אמן. פערו הקהל פיהם בתדהמה ולא יכלו להגיד דבר. ראה מנשק'ה את הנס שנעשה לו, חִייך חיוכו הנוּגֶה אל הכליזמר והמשיך בניגונו. שמעו הקרשים והכפיסים והזרדים והקיסמים שהוא נוגן, מיד התחילו נעים וזעים תחתם כאילו אוחזת בהם יד נגר מומחה במלאכתו, והתחילו מַשׁירים מעליהם כל מיני חוטי עץ ולכלוך של אבק וכתמים של עפר ושל זמן, והחלו סוֹדרים עצמם חלקם נשברים וחלקם מתעגלים, חלקם ניצבים וחלקם שוכבים, ועשו עצמם לכיסא של מלכות.

המשיך הנער לנגן. החל הכיסא של מלכות להתגלגל קרוב קרוב אצל רגליו, עד שנעמד ממש לידו. עלה הילד על הכיסא הגדול ועודנו נוגן. החל הכיסא סובב והולך עד שהגיע קרוב קרוב אצל המדרגה של רוחניות עליה היה יושב הרב אחציקער. ניתר הכיסא באוויר והתקרב אצל הכיסא עננים והנוגה אור של הרבי. נעמד לידו והנער נוגן. השית עליו הרבי את ידו, ככה, מעל ראשו בגשמיות, ופצה פיו ואמר:

"זה הנער הוא בעל ניגון. והוא שינהיג את עם ישראל בדרך של שמחה וניגונים. כי צריך ליתן לעצבות לצאת מן הלב".

המשיך הנער לנגן, אלא שאט אט הלכה נגינתו ושקטה. שלושת הכליזמרים נעלמו מעין, ועמהם גם הרב אחציקער ובני הפמליה של מעלה, ונותר מנשק'ה הקטן עם כינורו בידו על הכיסא פלאים, וכל הקהל הגדול הזה סביבו יחד עם המלמד וחבריו התמהים ונדהמים.

מאז אותו יום יצא שמעו של הנער כאיש חסיד, והוא היה נוגן ימים שלמים ומביא הרבה תיקונים בעליונים ובתחתונים, כמו הורדת טל ומטר והצמחת כל מיני דשא עשב ומיני תבואה וגם בעניינים של הצלת נפשות ממש. וכל אימת שהיה נוטל כינורו בידו ונותן עצמו בניגון היה הכפר כולו מתעלה באווירו של עולם ועומד איזה רגע בין שמים לארץ ואחר שב ויורד אט אט על הארץ, וכל שיחיו ועציו ונטעיו פורחים פתאום.

*

    כאשר כתבתי את הסיפור הזה, לא חשבתי על כך, שהקונפליקט בין מנשק'ה לבין אביו, בדבר נחיצותו של המעשה האמנותי, היותו לא פונקציונלי, לא פרנסה המכבדת את בעליה, אלא דבר של עינוג הנפש בלבד (לדעת האב), מתגלם דווקא בנגינה בכינור, אהבתו הגדולה של אבא שלי. כיום אני מתבונן בסיפור הזה ומבין גם את הנדבך הפסיכולוגי שלו. שניסיתי להראות בו לאבא שלי, שמעשה האמנות, כלומר מעשה הכתיבה, משנה עולמות, בדיוק כמו ניגונו של כינור.

מתוך כך אתם יכולים להבין עד כמה התרגשתי, כאשר מיכאל הודיע לי, שבחר לנגן על כינור. הרצינות התהומית שבה הוא מתייחס לכלי הנגינה הזה – היום רכשתי לו כינור משלו, כינור מיד שנייה בתיווכה של המורה לכינור – התרגולים שלו בבית, והבקשה שאצלם אותו יחד עם סבא, אוחז בכינור, מילאו את לבי.

עכשיו נותר לי רק להמתין, בסבלנות, עד ששניהם ינגנו יחד בבית. כמו אחיו, גם דניאל מתייחס ברצינות רבה לנגינה. בסוף השבוע הזה הוא קיבל פסנתר, בעוד שבועיים הוא גם יכוון בצורה מקצועית. אבל הוא כבר מתקדם מאוד בקריאת תווים ובנגינה על המקלדת, והיום למד אפילו להחליף בין שתי ידיים בנגינה, ולהקפיד על קצב של רבע, שני רבעים, שלושה רבעים או שלם.

בעבורי זה מאוד מרגש. ונוכחותם של כינור ופסנתר בבית, והיותי מלווה אותם בשיעוריהם, מקרבים מאוד את היום שבו גם אני אתחיל ללמוד לנגן בהם. וכך אולי אצליח לנצח את שתי המכשלות הגדולות שלי. חוסר הקואורדינציה, והקושי הקוגניטיבי הקבוע שלי ב'תרגום' תווים, או כול תרשים אחר, לנגינה/חישוב/הוראות הפעלה של מכשיר.

אמן ואמן.

ואת הספר "שדלץ" תוכלו כמובן לרכוש מידיי. יש בו עוד הרבה סיפורים מופלאים.