יומן מלחמה (69).
היום, בסדנת הבוקר שלי, ניהלתי עם תלמידותיי שיח של בני/ות הדור השני לשואה. בעקבות דברים שכתבה אחת החברות, הזכרתי איך הורינו נמנעו מלספר לנו דבר כלשהו על הזוועות שהיו עדים להן, כדי לא לנגע את נפשותינו, ואיך ההימנעות מן הסיפור פערה בנפשותינו חורים שחורים, שאין להם קצה.
תלמידתי העירה, בצדק, שבשנות החמישים, אחרי השואה, הניצולים לא דיברו לא רק משום שלא רצו לדבר, אלא מפני שהאווירה בארץ לא אפשרה להם לדבר. שלא הבינו את כאבם, את הסיוטים שמילאו את ימיהם ולילותיהם, ואף נקטו כלפיהם בגישה של האשמת הקורבן.
באותו רגע הכתה בי ההכרה, שזה בדיוק היחס שמקבלות כעת משפחות החטופים מחלק מן הציבור בישראל. לא רק הדחקת העובדה ש-134 חטופות וחטופים עוד מוחזקים, חיים או מתים, בשבי החמאס, אלא דחייה של מאבקם העיקש לשחרור החטופים/ות, להשארת הנושא כול הזמן בתודעה האישית והציבורית עד לפתרונו.
כאז כן היום, הסירוב להכיר בעובדה המזעזעת, שהחטופות והחטופים שלנו נמצאים עדיין בעזה, והזעם כלפי משפחותיהם, המפגינות ומוחות ומותירות את גורלם בעין הציבור, הגיע גם הפעם להאשמת הקורבן. מטיחים במשפחות החטופים, שבגללם לא נגיע לכזב 'הניצחון המוחלט', שלא נגיע להכרעת חמאס, שזה לא הזמן להפגין ולעורר מורך-לב בקבינט ולערער על האופן שבו הוא מתמודד עם האפשרות לעסקת חטופים, ושבכלל – מוטב לוותר על החטופים והחטופות בשם שלום ישראל ובטחונה.
הדברים הללו מראים שהחברה הישראלית לא למדה דבר מיחסה לניצולי השואה ושורדיה בשנות החמישים והשישים, ולא למדה דבר מאז ועד היום. היא הייתה ונותרה חברה קשת לב, המתקשחת מול כול צרה ואסון, ומערלת את ליבה מול גורלם של יחידים בתוכה בשם הטוב הכללי. חוסר האמפתיה האמיתית כלפי משפחות החטופים והחטופות והם עצמם, כמו חוסר האמפטיה בזמנו כלפי שורדי מחנות הריכוז, הוא סממן של חברה ערלת לב, לאומנית, פשיסטית, שגורל היחיד לא מעניין אותה בשם טובת הכלל.
זוהי המתכונת לחורבנה של חברה כלשהיא, וגם של לאום ושל עם. כול יום שבו ראש ממשלת ישראל, שריו או שליחיו יוצאים נגד משפחות החטופים, מתערבים במטה המשפחות ומסכסכים ומפלגים אותו, כול יום שבו שופרות השלטון יוצאים נגד מאבק המשפחות, או מנסים לצייר אותו בצבעים פוליטיים, כול יום שבו ראש הממשלה דוחה עסקת חטופים, מפני שבזה הוא מקווה לבצר את כוחו בשלטון – הוא עוד יום בצעד אל חורבנה של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל כמדינה וכחברה מתוקנת, יהודית דמוקרטית וציונית.
הדרך היחידה לסיים את הזוועה הזאת, החזקת 134 חטופות וחטופים בשבי החמאס, עוברת דרך עסקה. ועסקה כזו תהיה כנראה אפשרית רק עם הדחת ראש הממשלה מכהונתו והחלפת הידיים על הגה השלטון. האדם הנאלח הזה, שריו ושלוחיו, אינו יכול להביא לשחרור החטופים ולניצחון על החמאס, מפני שהוא זה שנתן את ידו לביצור כוחו של החמאס והוא זה שבהזנחה הפושעת שלו את מערכות השלטון הביא עלינו את אסון ה-7.10. מי שחולל את כול התנאים לאסון הזה אינו יכול להיות זה שיביא לפתרונו, ולכן עליו להיות מודח מיד. וככול שיקדם כן ייטב.
