התנגדות ושמחות אחרות (107).
אינני יודע על מה חשב משרד החינוך, כשקבע את הימים בין ראש השנה ויום הכיפורים לשמחת תורה לגשר ארוך אחד של חופשה. מי יודע, אולי זה לטובת התלמידים. מה שבטוח זה דבר אחד – זה מחרפן הורים, בייחוד הורים יחידנים כמוני.
רק חזרתי אל הרומן הבא שלי, בכתיבה ושכתוב מדי יום, רק שבתי אל הספר שאני עורך, ואל גיליון ההתנגדות הבא, ופתאום גיליתי, שהילדים שוב בחופש, והזמן שלי אינו בידי. אבל אז הגיע יום חמישי שעבר, והבנים שבו צוהלים מבית הספר, והודיעו לי שהם בחופש עד ה-8.10.23. אל אלוהים.
יום כיפור עבר עלינו בשקט. למחרת, שלישי בבוקר, נסענו למרכז לבקר את אבא שלי, ביום שבו העובדת הפיליפינית שלו בחופש. הגענו בדיוק לארוחת צהרים, והבנים רצו פיצה. אז יצאנו אתו למסעדה במעלה הרחוב. אחר הצהריים נהגתי כשלוש שעות חזרה הביתה, בדרך עוד עברנו בכרמיאל לקניות.
אתמול, יום רביעי, היה עלי לעבור בדיקת דופלר בקריית אתא. מיכאל רק שמע זאת ומיד נזכר בסניף דקטלון שם, וברצונו בסקייט-בורד כמו של אחיו, שלימד אותו פעלולים עליו. אז יצאנו יחד בשעה ארבע לכיוון מכון מאר בקריית אתא, ואחרי הבדיקה עברנו ממכון מאר לדקטלון, שם קיבל מיכאל את הסקייט-בורד, והספיק ליפול ממנו פעמיים ולחטוף מכה רצינית בגב ובמרפקים, עוד במגרש החנייה של המקום.
אחרי התלבטות אם לנסוע ל'טרם' או לחדר מיון, נסענו מקריית אתא לכרמיאל. בדרך הילד התאושש. בכרמיאל קנינו לדבש, גור החתולים הקטן שלנו, שימורי מזון, וחטיפים לכלבה ולחתולים הבוגרים, כדי שלא יקנאו, וגם פוקצ'ה למיכאל וגביניות לדניאל וגבינות הביתה. עד שהגענו הביתה כבר הייתה השעה שמונה בערב. ואז, אחרי ארוחת הערב, הבנתי שאני חייב לנקות את הבית לשבת, כי לא יהיה לי זמן לעשות זאת היום או מחר. וכך עשיתי.
באחת עשרה וחצי בלילה סיימתי לנקות את הבית והלכתי לישון. הבוקר נסעתי עם דניאל לתור לבדיקת שיניים בנהריה, ועל הדרך גם לרכוש חיסון נגד מנגיקוקוס, שאותו יעברו היום אחר הצהריים במכבי כרמיאל. אחרי כן נערוך גם קניות, ונאסוף שני חברים שלהם מלבון, שיבואו לשחק איתם כאן יחד, ואני אשב ללמד בזום.
מחר לפני הצהריים אסע שוב עם דניאל לנהריה, הפעם לתור אצל אורתופד. הילד מתלונן כבר זמן ממושך מאד על כאבי גב וגוף, קיבל מדרסים אורתופדיים (ונעליים מתאימות עם רפידות נשלפות) והם לא עזרו לו. ואז, אחר הצהריים ניסע לארוחת חג אצל אבא שלי, ובדרך נאסוף אחיין שלי שיצטרף.
בשבוע הבא די רגוע כאן. הלוואי ואצליח לעבוד ולכתוב קצת בבקרים, בעוד הילדים בבית. אך כמו שאני מכיר אותם הם ירצו לנסוע עם חבריהם למיי בייבי או לביג כרמיאל, לבריכה או לים, ויהיה עלי לעמוד לרשותם לצורך זה. ולבד מזאת, ברביעי אחר הצהריים יש לי תור לאורתודנט בעבור מיכאל, שחייב להתחיל ביישור שיניים, וביום חמישי בערב אני מופיע בערב הליקון בספריית מטולה.
בשבוע שאחרי כן יש לי נסיעה אחת לחיפה, ובזה שאחריו אחת לחיפה ואחת למגידו. ואני מסתכל על כול זה, ולא מבין מניין עוד יש לי כוחות, בגיל שישים וארבע, להתרוצץ ככה. ועוד לשתול ולזרוע ירקות בגינה, ולגדל תינוק חתולים שמקיא ומשלשל בערך חצי ממה שהוא אוכל, ברחבי הבית, ואז לרוץ לנקות אחריו.
כשהילדים ישובו אל בית הספר, רק אז יתחיל החופש שלי. שנת עבודה שגרתית, מסודרת. עם סדר יום הגיוני וקבוע, בעזרת השם.
נ.ב.1.
וכל זה מבלי להזכיר את ההפיכה המשטרית, את ההתנגדות ואת מעורבותי בה, כן?
נ.ב.2
וזו הסיבה מדוע אינני יכול לערוך כרגע או לבדוק עבודות, או לנשום.
