התנגדות ושמחות אחרות (24).
במציאות הפוליטית החומצית שיצר הנאשם, בנימין נתניהו, בישראל, מנהיגי הגוש שלו והגוש שמנגד, ומי שמבקשים להיות מנהיגים בעיני הציבור, חושפים את מידת יכולתם להיות כאלה במהירות שיא. כאשר המחנות מקוטבים, והנאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים יוצר, מטפח, מתדלק ומתחזק את השסע החברתי-פוליטי בישראל לצרכיו האישיים – המציאות הפוליטית מתפקדת כמו נייר לקמוס. אתה רק קרב אליו באמירה לא מדויקת, במעשה לא מחושב, ונשרף מיד.
במשך שנים לא מעטות, בהן גם שנות המחאה, חשתי לא אחת כי אני שייך למחנה טהרני, נטול סליחה, שמחיר הטעות בו הוא בלתי נסלח. הרי לא אחת חוויתי זאת על בשרי. אבל אחרי הסאגה של חמש מערכות בחירות, במהלכן הלכו והתחדדו המחלוקות, וביתר שאת אחרי מערכת הבחירות האחרונה ופתיחת הבליץ להחרבת מערכת המשפט, חיסול חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ופגיעה אנושה ביסודות הדמוקרטיה בישראל – הבנתי שכעת הטהרנות מוצדקת. שהיכולת להתמד קיומה של דמוקרטיה בישראל כרוכה במבחן אכזרי וחסר פשרות אחד – הלנו אתה או לצרינו, או, בלשון חיל האוויר – האם אתה עמית או טורף.
בתחילה הייתה מפלגת 'כחול לבן', שכול אנשי מחנה השינוי תלו בה תקוות, והעלו אותה לגדולות. בני גנץ מצמץ ראשון, ועשה את טעות חייו. הוא הצטרף לממשלת הנאשם, העניק לו את קולותינו, ובכך איבד אותם לעד. אחרי כן הגיעה 'יש עתיד', בראשות יאיר לפיד, שסחפה אותנו, מתוך אמון שיאיר לפיד ינהיג את הגוש. ואכן, הוא גילה תבונה פוליטית ותושייה רבה, הקים את ממשלת השינוי, והעניק לאזרחי ישראל שנה ומחצה של תקווה ושל שקט.
ואז הגיעה מערכת הבחירות האחרונה, ובה, למרות הרוב המוחלט שלנו, איבדנו את השלטון בשל זחיחות הדעת של לפיד, יוהרתה של מרב מיכאלי, אי החתימה על הסכם עודפים של ליברמן והמשחק הכפול של אחמד טיבי ואיימאן עודה וחבריהם. לדבר שמאל, ולרקוד עם הימין.
עכשיו, אחרי שהתבררו ממדי אסון, וארגוני המחאה והחברה האזרחית הוציאו שוב את המון הישראלים הליברלים והחילוניים לרחובות, במחאה הגורפת והמתעצמת משבוע לשבוע, מיום ליום, פתאום בא יאיר לפיד ומספר כי הוא שוקד על הקמת 'ועדה נשיאותית', בראשות הנשיא הרצוג, בה ידונו מנהיגי הגושים על הרפורמה הראויה במערכת המשפט.
ההודעה הזאת הממה את ראשי המחאה, ובצדק. אם יש דבר אחד בטוח בתוצאות הבחירות ובהפיכה המשטרית המתגלגלת בעקבותיהן הוא – שאין שום אפשרות לפשרה על יסודות הדמוקרטיה בישראל, על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, על סדרי החקיקה והמנהל התקין, על התביעה של החברה האזרחית מן החברה החרדית לשותפות, וכך גם מן החברה הערבית. הדרך היחידה לגבור על הקיטוב הפוליטי ועל השסעים החברתיים הקורעים את ישראל לגזרים אינה עוברת דרך ממלכתיות מעושה, פשרה או פיוס לאומי, אלא דרך התנגשות טקטונית. ממשלת העבריינים, הנאשמים והמורשעים מול בית המשפט הגבוה לצדק. החרדים והמשיחיים מול החברה הציונית החילונית הליבראלית.
הגיע זמן ההכרעה. היועצת המשפטית לממשלה חייבת להוציא את נתניהו לנבצרות, או לכול הפחות להצהיר בריש גלי, ובבית המשפט, על היותו מצוי בניגוד עניינים חמור. על בית המשפט להכריז על נבצרותו מתוקף כך, ועל הצבא, המשטרה, המוסד והשב"כ לאכוף את הדין על הנאשם וממשלתו, ולעצור את הרס יסודות הדמוקרטיה בידי ממשלה עבריינית, את קריעת הצבא ומשרדי הממשלה, את ביזת המדינה ואת חיסול זכויות האזרח.
זה לא הזמן לפשרה, לא הזמן להידברות, לא הזמן להקמת קואליציות רעועות. זה הזמן לעימות, וחלילה אף להיפרדות – אתם למדינת יהודה המשיחית, ואנו למדינת ישראל החילונית הליברלית. ואם אתם עודכם רוצים בשותפות, כפי שהותוותה בידי האבות המייסדים של הציונות, נשמרה בדם מיטב בנינו ובזעת אפיהם שלנו ושל הורינו – יש לכם רק ברירה אחת. לרדת מן החזון המשיחי או האנטי ציוני שלכם, להטות שכם, כולנו יחד, יהודים וערבים, חרדים וחילוניים, קיבוצניקים ואנשי הכיפות הסרוגות, סטרייטים ולהט"בקים – כדי לשמור על הנס החד-פעמי הזה, הקרוי מדינת ישראל, ולהמשיך לקיימו ולפתחו.
מי שחושב עצמו למנהיג גוש השינוי, לשומר ישראל היהודית והדמוקרטית, חייב להבין, שהוא לא רק מנהיג אלא קודם כול מצביא. וכדרכם של מצביעים, אסור לו לבלבל לרגע אחד בין מצב מלחמה לבין הפסקת נשק וכריתת ברית שלום.
אנחנו, אזרחיה של מדינת ישראל הדמוקרטית החילונית, נמצאים כעת במאבק על קיומנו, על זכותנו להמשיך ולחיות את חיינו בארץ הזאת. וגם אם התייתמנו ממנהיג אחר מנהיג – נוציא מנהיגים ומנהיגות חדשים מתוכנו, וננצח בה.
