הבחירות לכנסת הנוכחית התקיימו ב-17.3.2015. מיכאל ודניאל היו אז בני כמעט שלוש. אלה היו לי ימים קשים, עם גיל שנתיים האיום. אבל הימים האלה היו לי קשים מסיבה נוספת. לפני מערכת הבחירות הריצה חה"כ יעל גרמן מ"יש עתיד" את התיקון שלה לחוק לנשיאת עוברים. היא הציעה נוסח בו נכתב, שרק גבר או זוג גברים שעוד לא מלאו להם 56, ואין להם ילד ביולוגי, יוכלו לבצע פונדקאות בישראל.
באותו זמן היו לי ארבעה עוברים מוקפאים בדלהי, מאותה תורמת ביצית. ונורא רציתי עוד ילדים. בדיוק כמו שעודני רוצה בהם כעת. למרות כול הקושי שחוויתי אז בגידול בניי, ניקרה בי כול העת מחשבה טורדנית אחת, שאיננה מרפה ממני. שאני מגדל כאן, בישראל, שני בנים. ששניהם עתידים להתגייס לצבא. ושאם חס וחלילה, חס ושלום, יקרה משהו למישהו מביניהם, עתיד אחיו להיוותר לבדו בעולם.
את האימה החשכה הזאת רציתי למנוע, בהבאת עוד זוג תאומים לעולם. והזמן דחק בי. ידעתי, שאם מפלגת "יש עתיד" תיכנס לקואליציה, והתיקון לחוק הפונדקאות של חה"כ יעל גרמן יתקבל בכנסת, המדינה תתפוס בעלות על העוברים המוקפאים שלי, ולמעשה תאסור עלי לעשות בהם שימוש כדי להביא עוד ילדים לעולם. שהרי כבר יש לי שני ילדים מזרעי, וכבר עברתי את גיל 56.
הצעת התיקון הזאת גם קבעה עונשי מאסר למי שמפר אותה.
לכן, כדרכי, החלטתי לפעול. בתחילה כתבתי פוסטים ומאמרים במקומות שונים נגד ההגבלות הללו, שנכללו בהצעת התיקון לחוק של חה"כ גרמן. אחרי כן גם נפגשתי עם היועץ שלה, שטיפל בהצעת התיקון לחוק. לבסוף, משהבנתי שכול מאמציי עלו בתוהו, ידעתי שאני חייב לפעול.
הרמתי טלפון לחברת ויזה כאל. ביקשתי הלוואה של 38,000 ש"ח. צלצלתי במקביל לד"ר שיבאני בדלהי. "דוקטור," אמרתי לה, "אני מעביר לך כסף לשלב הראשון של התהליך הבא, ומבקש שתפשירי את העוברים ותעבירי אותם לרחם פונדקאית. אני רוצה עוד שני ילדים, והזמן שלי מוגבל."
התכנון שלי היה להיכנס להיריון, ואז לפתוח בהדסטארט. לספר בפומבי שביצעתי את השלב הראשון בתהליך הפונדקאות הבא שלי, כדי להביא לעולם אח/ות לילדיי, אך שאין לי כסף להמשיך בתהליך, ושאני זקוק לעזרה. אפילו הכנתי סרטי וידאו כדי לקדם את זה.
לצערי הרב, ההיריון לא נקלט. כול ארבעת העוברים אבדו לי. האירוניה הייתה, שהחוזה עם הפונדקאית הגיע אלי עם חברת שליחים מדלהי ביום שבו התבשרתי, שההיריון כשל. החוזה הזה שמור עמי עד היום, במעטפת הדואר שהגיע בה. לא פתחתיה. מרוב כאב.
זמן קצר אחרי כן התחוללה רעידת האדמה בנפאל, בה נתקעו רבים מחבריי עם עולליהם, ואחד מחבריי גם איבד שם ילד. אמרתי לעצמי, שהפונדקאית שהייתה אמורה לשאת את עובריי, הייתה אמורה אף היא לעבור לנפאל למשך חודשי ההיריון. ושאם הייתי מוצא את עצמי מוכרח לנסוע לדלהי, עם שני ילדים בני שלוש, כדי לטפל בפונדקאית הרה ו/או בתינוקות שזה עתה נולדו, הייתי כנראה מת מרוב חרדה, דאגה ואי ידיעה איך לפתור זאת בכלל.
את סיפור הניסיון השני שלי להביא לעולם ילדים גיליתי לאבי ולאחיי רק אחרי כישלונו. התגובות שלהם היו קשות. הם הדגישו, שאני לא הייתי עומד, ואף הם לא, בגידול ארבעה ילדים לבדי.
הסיפור הזה הוא אחת הסיבות למצבי הכלכלי כעת. אני משלם כיום שתי הלוואות בנקאיות על התהליך הקודם, שהחל באוגוסט 2011, ועוד הלוואה לחברת האשראי, מן הניסיון שכשל, משנת 2015. ובתוך כול זה אני גם משלם ליסינג לרכב ועוד הלוואות, ומגדל שני ילדים במערכת חינוך פרטית, שעולה הרבה מאד כסף, אבל שווה זהב.
כאשר אתם נתקלים כעת במחאתה של הקהילה הלהט"בית על החוק לנשיאת עוברים, חשבו על הסיפור הזה. כמה עוגמת נפש וכמה ממון, כמה ימים וחודשים קשים היו נחסכים ממני, לו הייתי יכול לבצע את תהליכי הפונדקאות שלי כאן, בארצי, במדינת ישראל.
*
אתמול ישן אצלנו, לראשונה, חבר מן הגן. הוא התעורר באמצע הלילה עם הקאות. זה הביא את כולנו להתעורר מוקדם מאד הבוקר. דניאל ביקש להמשיך לישון, אבל לקחתי אותם אל הגן. שם הבנתי, שאין סיכוי שהוא יצליח לעמוד ביום גן עם כול כך מעט שינה. החזרתי אותו הביתה, ושנינו נכנסנו למיטות והשלמנו שעות שינה. מיכאל העדיף להישאר בגן, שהיה בו היום 'יום מסעדה,' ובו הילדים יצרו פלייסמנטים, שעברו למינציה, אפו פיצות אישיות ואכלו אותן על גבי הפלייסמנטים האישיים שלהם, ועוד.
כשהתעוררנו, הצעתי לדניאל שיעור בקריאת שעון ושיעור בקריאה. הוא נענה לזה בהתלהבות. יצאנו אל החצר, למדנו לקרוא שעון ואחרי כן קראנו שלושה ספרונים ראשונים בסדרת ראשית הקריאה של צביה וילנסקי. כבר מזמן הכנתי לי אותה כאן, בהמלצת אחד מחברי הפייסבוק שלי.
לדניאל מאד כאב הראש היום, והוא היה די עייף, דעוך. אז הסכמתי שיישאר היום אתי בבית, ביום כיף, בזמן איכות עם אבא שלו. כך איפוא טיילנו עם הכלבה, ניקיתי את הבית, ואחרי כן את המקרר, עבדתי קצת בגינה, כתבתי, והכול בנוכחות דניאל ובשיתופו.
ואז, כשישבתי רגע לנוח ליד המחשב, דניאל ביקש שאכתוב שיר מפיו. הוא התיישב על הכורסה לידי, שר באוזניי שיר, שהמציא אותו תוך כדי שירתו, ואני כתבתיו בעבורו. הנה השיר, וכולו, כולל חתימתו המיוחדת, מלבד, כמובן, הקיטוע לשורות, הוא פרי מחשבתו:
השיר של דניאל
היו שלושה פיראטים,
הם ראו פיראט, ואז
הפיראט נסע עם הפיראטים
החברים שלו, אז הסירה
טבעה, והם שחו עם
זק וקוואק, ואז
גיבור-על בא להצילם אותם
ובנה להם סירה מקרטון.
הם שטו עליה, וגם
הוא הצטרף, כי לא היה לו כוח
לעוץ לשמיים.
ובאו מיניונים, והם שכחו את
החבר שלהם על האי, אז הם
באו לאסוף אותו עם האוטו.
זה היה צוללת אוטו,
והמיניון נסע איתם
והם חזרו הביתה לאכול מיני
בננות משונות, בננות משונות,
שנראות כמו בננות של מיוניונים.
הם נסעו אל הבית,
וקנו רחפן עם מצלמה,
ומיניון אחד, ששכחו אותו על האי,
שיחק ברחפן, והרחפן עף לו רחוק רחוק
וצילם את כול המיניונים ועף בחזרה.
והבקבוק עף, זה היה בקבוק
מרחפן עם מצלמה, והבלון
התנגש ברחפן, והרחפן פוצץ אותו
בגלל שסובב את הפרופלור שלו,
והפרופלור פוצץ את הבלון
ואז הכדור עף ישר לכדור הארץ.
סוף.
דניאל, אילן שיינפלד, מיכאל, פינו,
החתולים וציפור.
19.7.18
*
יש לי ילדים נהדרים. אני מאושר איתם כפי שלא הייתי מאושר מימיי. הלוואי ואצליח להחזיר את החובות על שני התהליכים הקודמים, ואזכה לתהליך נוסף לפני גיל שישים. הלוואי ואזכה לעוד ילד או שניים. כאן, במדינתי. לא באלבניה או בארצות הברית, המקומות היחידים שפונדקאות אפשרית כעת. רק כאן.
ביום ראשון הקרוב, בשעות 09.00-11.00, אעמיד משמרת מחאה של הקהילה הלהט"ב בצומת כרמיאל. הודעתי על כך למשטרה, וגם אחתום מולה על טופס. אשמח אם תבואו, ואם תפיצו את זה.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
