אתםן מכירים את האזהרות המודפסות על גבי בקבוקים ואריזות של חומרי ניקיון, לפיהן אין לערבב חומר ניקוי אחד במשנהו, מחשש לתגובה כימית קשה? זה הדבר השני שלימדתי את ילדיי, אחרי שהסברתי להם שאסור לתחוב מסמרים לשקעי החשמל.
היום, ב 4.11.95, ראוי להזכיר, שישנם שני רגשות, שני חומרים, שהעירוב ביניהם כבר הוכח לא אחת כארסי ומסוכן: זעם, וחוסר אונים. ושני החומרים הרגשיים המסוכנים הללו התערבבו בחודשים האחרונים בצורה נפיצה ומסוכנת, בכול העולם, בארצות הברית, וגם כאן. אני יודע זאת מעצמי ובשרי. מגפת הקורונה, הפחד מפני החולי והמוות, התשוקה לשרוד, לחיות, הריחוק החברתי, המנטל מן האדם את היכולת לאינטימיות, אי הוודאות האישית, החברתית והכלכלית, יחד עם רגשות הזעם המופנים כלפי שליטים בכול העולם, בשעה שבלית ברירה הם נוטלים על עצמם את תפקיד הסוגרים את המשק ואת החברה, מתערבבים בתחושת חוסר האונים למול מנהיגים הנוקטים בהסתה, בשיסוי, בשקרים ובהפצת תעמולה כוזבת, כדי לגבור על יריביהם ומתנגדיהם ולשמר את שלטונם.
התערובת הזאת מצד אחד מתישה, סוחטת מאדם את כוחותיו, ומצד שני ממריצה, ממרידה ומקוממת. היא נהיית מסוכנת בשעה שהיא מתיישבת על חרדת ההישרדות, אותו הדק עתיק יומין, המפעיל בכול אחד ואחת מאתנו את השרדן והשרדנית. כי השרדנות אינה מכירה בגבולות החוק או המוסר הטבעי, אינה מתחשבת בזולת ואינה מכירה בערך חייו של הזולת. היא דחף ראשוני, פראי ובלתי ניתן לריסון, מנגנון לשימור החיים בכול מחיר, בכול תוקף, ויהא אשר יהא מחירם.
כאשר אדם או אומה נמצאים בתוך קטסטרופה, או במצב של הישרדות, העירוב בין חוסר אונים לבין זעם מגיע אצלם לנקודת רתיחה. התחושה היא הכול או לא כלום. מאבק לחיים ולמוות. במצב כזה מתפרקים כול הבלמים של האישיות המוסרית הנורמלית, והאדם מתחבר אל דחפיו האלימים והרצחניים ביותר, המצויים בתחום הצל שלו. למעשה, אין בידיו ברירה אלא לכרסם את הצל, להשתמש בדחפיו הקשים ביותר כדי לגבור על יריבו.
במצבים כמו השמדת עם זה הציל בני אדם ממוות. כך גם במאבקים חמושים של אדם באדם, אם במתקפות טרור ואם במצבי סכנה קשים אחרים. אבל כאשר ההדקים הללו נלחצים בתקופה של משבר בריאות ומשטר גלובלי, על אחת כמה וכמה בזמן בחירות בארצות הברית, או אי יציבות משטרית ולמעשה שיתוק שלטוני אצלנו, זה נהיה מסוכן עוד יותר. שכן, בני אדם מוסתים, מסוכסכים, מפולגים בינם לבין עצמם, בני אדם המוסתים לחשוב שכישלון המחנה שלהם בבחירות משמעו חורבנם הפיסי, פשוטו כמשמעו, נוטים לא לראות עוד את זולתם כאדם, לענות אותו או לקום עליו נפש, ובלבד שיצילו, לתחושתם, את עצמם.
לפני כמה שנים ערך מישהו ניסוי כזה, באוניברסיטה, במהלכו התבקשה קבוצת נסיינים אחת לחשמל קבוצת נסיינים אחרת. המסקנות שהפיק מן הניסוי היו מזעזעות. הן הראו עד כמה דקיק הוא החיץ בין בעל חיים לבין בן אדם. ובבוקר הזה, בשעה שתוצאות הבחירות בארצות הברית אינן ודאיות, המרוץ צמוד, והנשיא המכהן, דונלד טראמפ, כבר צייץ 'הם מנסים לגנוב לנו את הבחירות' – ציוצו הורד על ידי הנהלת טוויטר, ובצדק – הוא כבר לחץ על כפתור ההפעלה של תומכיו, שרבים מהם חמושים מעל ראשם. וזה מסוכן מאד, מאד.
דבר דומה עשה בנימין נתניהו, שוב ושוב, בשעה שכינה את המפגינים בבלפור אנרכיסטים, מפיצי מחלות ומטילי צואה בחצרות, ובנו יקירו החריף עוד יותר אחריו. למרבה המזל, בישראל עדיין לא עברו חוקים, שיתירו התחמשות בני אדם בלי בקרה. אבל השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, פעל רבות בשנים האחרונות להקלת התקנות על אחזקת כלי נשק, ואף החליט כי מאבטחים יוכלו לחזור לבתיהם עם כלי הנשק המשמשים אותם בעבודתם.
רלה מזלי, באתר "שיחה מקומית," כתבה על כך ב 25.7.20: "השר לביטחון פנים אמיר אוחנה הפך על פניו מהלך של קודמו בתפקיד שהחליט לחזור לאכיפה (ולו חלקית) של החוק האוסר על נשיאת נשק אבטחה לאחר המשמרת. במקום לפרוק כ-13,000 בתים מנשקן של חברות האבטחה ב-1 ביולי, החליט השר אוחנה שהנשק הזה ימשיך להסתובב ברחובות ובמשפחות. זאת למרות שארבע נשים וגבר חפות וחף מפשע נרצחו ונהרגו בנשק אבטחה שנלקח הביתה מאז שהוחלט לעקוף את החוק, במקום לאכפו, וזאת באמצעות הוראות שעה חוזרות ומתחדשות.
"בשנים המעטות שבהן החוק נאכף, לא נרצח אף אדם בנשק אבטחה שנלקח למרחב הביתי. בכל שנה לפני כן, במשך למעלה מעשור, וכאמור מאז, נגבו בקביעות קורבנות במרחב המשפחתי בנשק של חברות האבטחה. נשק אבטחה בבית ובמשפחה הוא לא נשק בטוח. נשק מורשה ככלל הוא לא נשק בטוח. בשנתיים האחרונות בלבד, שש נשים בישראל נרצחו בכלי ירייה מורשים ("חוקיים") של חברות אבטחה ושל נושאי נשק פרטיים. שתיים מהנשים הללו נורו למוות השנה.
"עד כה, בשנת 2020 המדממת, נשק חם מורשה ובלתי מורשה שימש לרצח של יותר מ-40% מבין 12 הנשים שנרצחו. שלוש נשים נוספות שנרצחו השנה בירי, נורו בנשק בלתי מורשה ("לא חוקי"). גם הנשק הזה מגיע ברובו הגדול ממקורות מורשים."
אם סימני אזהרה אלה אינם מספיקים, חידדה רלה מזלי את דבריה והבהירה: "המדינה בכלל והשר אוחנה בפרט מקדמים דימוי של נשק מורשה ("חוקי") בתור נשק בטוח, הנתון תמיד בידיים אחראיות ומיומנות. זה דימוי שפועל במכוון להסתרת העובדות. זמינות נרחבת של נשק מורשה תורמת ישירות ובקביעות לביצוע פשעים חמורים. הדימוי התמים הוא גם מסווה לקשר ההדוק בין הרחבת ההפצה של נשק מורשה לתפוצה המתעצמת והקטלנית של נשק לא-מורשה. מצג השווא של נשק בטוח כביכול מספק בסיס מטעה למדיניות כלי הירייה, שנקטו בשנים האחרונות ממשלות ישראל.
"הרחבת מעגל הזכאים לרישיון, בתנאים של חוסר פיקוח, לצד התרה גורפת לנשיאת נשק ארגוני בכל זמן ובכל מקום (כולל נשקן של חברות האבטחה), מסמנות יחד קו מובהק. מתווי מדיניות ההפצה השיטתית של כלי ירייה במרחב האזרחי מנמקים אותה, שוב ושוב, בתור צורך ביטחוני. טענות אלה חזרו והוצגו גם בתגובות המדינה לעתירה שהגישה לבג"צ קואליציית "האקדח על שולחן המטבח" נגד מדיניות כלי הירייה בסוף 2018. אך תגובות המדינה לבית המשפט מעולם לא הצליחו להציג בסיס נתונים עובדתי לטענה שנשק אבטחה, שנישא לאחר המשמרת, שימש לעצירת התקפות טרור."
מרגע שבנימין נתניהו פורר את האופוזיציה לצורך הקמת הקואליציה שלו וייסוד ממשלתו, דרך כול חודשי כהונתו עד הנה, הוא קלע את מחנה המרכז-שמאל למצב של זעם וחוסר אונים. ככול שחלפו החודשים מאז הקמת הממשלה, הלך ואיבד נתניהו את אמון הציבור ביכולת הניהול שלו, בכושר השיפוט שלו ובמוסרו. במצב כזה, כול אמירה שלו חשודה כהסתה, כול מעשה שלו חשוד כלוקה באינטרסים. לכן, המדד למידת הנבצרות שלו ממילוי תפקידו אינו יכול להיות רק מידת מעורבותו במערכת המשפט, אלא המידה בה קלע נתניהו לפחות מחצית מעמו לתחושת בגידה, אי אמון מוחלט במערכת הפוליטית וחוסר אונים למולו כמנהיג מפלג, משקר וסכסכן.
