הערב, באמבטיית הקצף המוקדמת שעשיתי לילדים, שוחחתי איתם על הצורך להפחית בכמות המתוקים שהם אוכלים. האקטימל, הדניאלה והשוקו. הסברתי להם שוב שזה לא בריא, ושהם עלולים להיות חולים.
מיכאל, החכם באדם, היישיר אלי את מבטו הנוהר.
"אבא, אני לא יכול להפסיק לשתות שוקו בדיוק כמו שאתה לא יכול להפסיק לעשן."
הבטתי בו, חושב מה אומר לו. הרי הוא צודק. עלי להפסיק לעשן. והרי ידעתי שיגיע היום, שבו יטיחו בי את זה, כדרך להגן על ההתמכרויות שלהם, שגם להן אני אחראי.
"אתה צודק, מיכאל," השבתי לו. "אבל אני מנסה. וזה באמת קשה."
השבוע נלחמתי בשתי התמכרויות. העישון והקמח. אם בשבוע שעבר הפחתתי את העישון בכ 30-50% ביום, ולו כתוצאה מזה שהשתדלתי לא לעשן בתוך הבית וגם לרשום כול סיגריה שאני מעשן, השבוע עישנתי המון. בימים האחרונים ישבתי הרבה ליד המחשב, ובעודי עובד למולו, אני מעשן בלי הכרה. הזמן היחיד שאני שוכח לעשן בו הוא כאשר אני מבשל, אופה ומנקה את הבית. או אז יכולות לעבור עלי גם שעתיים בלי עישון, מבלי שזה יפריע לי כלל.
אבל העבודה מול המחשב גורמת לי לעשן המון.
הבוקר אמרתי לעצמי, שאולי אתחיל להניח את הקופסה והמצת מחוץ לחדר העבודה שלי. שלא יהיו זמינים לי על השולחן. אנסה זאת מחר. זה כבר יעשה את ההבדל.
ההתמכרות השנייה שניסיתי להתמודד איתה השבוע היא אהבתי ללחם, לעוגות ולכול מוצר של קמח דגנים. לדברי אופיר, הנטורופת, עלי לצמצם מאוד את צריכת מוצרי המאפה שלי מדגנים, ולהמירם בלחם מכוסמת ירוקה, בלחם פומפרניקל או בצנימי 'מונבטים.'
עשיתי כן. בחיי שאני משתדל. לקחתי איתי חבילת לחם פומפרניקל לתל אביב ולנתניה, שם היה לי אירוע ביום שלישי בערב, הכנתי לי סלט ביתי בריא מראש, וזה מה שאכלתי במטבחון של הספריה בנתניה, לפני המפגש המוצלח שהיה לי שם. אבל בדרכי חזרה הביתה נתקפתי בכזה רעב, שירדתי על טוסט בחנות הנוחות בתחנת הדלק על כביש החוף.
לא קניתי לחם הביתה, כשנגמר לי. אמרתי לעצמי שאסתפק בלחם הפומפרניקל. אפילו הזמנתי שלוש חבילות לחם כזה מהשופרסל, שהגיעו אלי אתמול אחר הצהריים. אבל אתמול, בלילה, הייתי כול כך רעב לבצק, שטרפתי פוקצת שלוש גבינות, שאבא חימם לילדים, הם לא נגעו בה, והיא נותרה במקרר.
אמנם, הבוקר אכלתי רק שתי פרוסות פומפרניקל עם שתי ביצים חומות ביניהן, ושמן קוקוס (מרגרינה מאזולה היא ההתמכרות השלישית שלי, שאתה הצלחתי להתמודד בהצלחה. החלפתי אותה בשמן קוקוס ו/או עמבה ו/או טחינה. ויש חיים גם בלי מרגרינה).
אבל לקראת צהריים נתקפתי בכזה רעב, רעב ללחם, לא לשום דבר אחר, שנעמדתי, הכנתי בצק שמרים מקמח שיפון מלא אורגני ומקמח חיטה – ואפיתי שתי כיכרות לחם עם אגוזים וצימוקים ודבש, וחיסלתי כבר חצי כיכר.
כדי לשמור על רמות הסוכר שלי עלי לרזות. אבל אני לא יכול לחיות בלי לחם, מפני שלחם הוא הדבר היחיד המקנה לי תחושת שובע, וחוץ מזה גדלתי בבית שבו ארוחה בלי לחם היא לא ארוחה.
אז מחר או מחרתיים, כשיסתיימו כיכרות הלחם הנפלא שאפיתי, אנסה לאפות לחם טחינה או לחם כוסמת ירוקה, העיקר – לחם בלי קמח מדגנים. ואני מקווה שישביע אותי ויספק לי אותה מידה של נוחם, שמספק לחם דגנים, המעלה בגוף את רמת הסטרוטונין.
נ.ב.
כרגע, בעיצומו של לילה גשום, גיליתי שלא קניתי סיגריות. הסטוק נגמר. יש לי רק סיגריה אחת לבוקר. ומלבדה, רק סיגריות צמחיות נטולות ניקוטין. מעניין. זו לא שכחה. מעולם לא שכחתי להכין לי מלאי של סיגריות. זו השכחה. כמו עם המרגרינה מאזולה שעודנה נמצאת במקרר. נשארה ממנה מריחה אחת בלבד. אבל בה אני כבר לא נוגע.
הטיפול של יצחק בכול זאת עובד, מחלחל בגופנפש. עושה לי טריקים.
מעניין.
*
למורה ותיק כמוני יש כול מיני הפתעות. חלקן נעימות, חלקן לא. היום פנה אלי בחור צעיר, שהציג את עצמו כנגד של אחת מתלמידותיי המבוגרות והאהובות. הוא כתב לי כלאחר-יד שהוא נכד של נונה מרקל ז"ל.
נחרדתי. לא ידעתי שמתה. למעשה, בשבועות האחרונים חשבתי עליה הרבה, ואפילו התחשק לי לבקר אותה עם הילדים. היא הייתה חברה בקבוצת הכתיבה הכי ותיקה שלי, שהתכנסה במשך שנים בביתי בנווה צדק, וליוותה אותי בזמן הפונדקאות ועם לידת הבנים, אבל היא לא ראתה אותם, אלא בתמונות בלבד.
הייתי בהלם. הבוקר נפתח בידיעה המצערת על מותו של אהרון אפלפלד, ועכשיו נונה. כמה נורא, כמה חבל.
נונה הייתה אחת מנשות האופנה הראשונות בישראל, ובוטיק נונה מרקל שלה עודנו פועל בדיזנגוף 255 בתל אביב. את סיפור חייה המופלא כתבה במהלך הסדנה שלי, אבל לא ארחיב עליו עד לפרסום ספרה ברבים.
אומר רק זאת, שהייתה אישה יקרה, אצילת נפש, חמת לב, חזקה, חכמה ומלאת הומור. ושצר לי מאוד על שהלכה לעולמה.
יהי זכרה ברוך.
