חג הקורבן

טליה פרידמן, אבל אני רציתי חרב, שירים. הוצאת ספרי עיתון 77, 2022.

     אם יש ספר שאני ממליץ לכםן לרכוש ולקרוא בימים האלה, בין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל הוא ספר-ביכוריה של טליה פרידמן, "אבל אני רציתי חרב." שכן, טליה היא גם בת הדור השני לשואה וגם אחות שכולה, וספרה מבטא את השפעת המשברים הללו. לא ייפלא, שאירוע ההשקה של ספרה, שנערך הערב (27.422), התקיים בבית 'יד לבנים' ברמת השרון.

     יולנדה גמפל, בספרה "ההורים שחיים דרכי – ילדי המלחמות", מתארת את השפעת האלימות השלטונית, ובמקרה המסוים שחקרה, את השפעת השמדת היהודים בשואה, כפצצה גרעינית עם נשורת רדיואקטיבית. האלימות שספג הקולקטיב מועבר ליחידיו, והם מורישים אותה לדורות שאחריהם, לבני הדור השני והשלישי לשואה. את ההשפעות הממאירות האלה של השואה ניתן לראות, דווקא ערב יום השואה, בספר שאני מדבר עליו.

     ספר-שיריה הראשון של טליה פרידמן חג את חג הקורבן, תרתי-משמע. חג במובן חוגג, וגם במובן סובב הולך סובב. תבנית הקורבן ותחושת הקורבן הם הציר המרכזי מתוכו ועליו נסובים שירי הספר הזה, ועובדה זו אינה נובעת רק משם המחברת, כפי שנרמז בשיר הפותח את הקובץ: "אֲנִי טַלְיָה בְּחַג הַקָּרְבָּן,/ קְשׁוּרָה בְּחֶבֶל לְגֶדֶר בַּיִת,/ פּוֹעָה בְּרַכּוּת, מִבְּלִי לָדַעַת/ שֶׁתֶּכֶף תַּעֲרֹף סַכִּין אֶת רֹאשָׁהּ/ וחוֹגְגִים יֹאכְלוּ אֶת בְּשָׂרָהּ."

     תחושת הקורבן, או שמא מוטב לקרוא לה תסביך הקורבן, היא עניין מורש, לאומי ומשפחתי. בשיר "סיפור לפני השינה" מתארת הדוברת כיצד סבתה המנוחה הייתה משכיבה אותה לישון כילדה עם סיפורי ערש ממלחמת העולם השנייה: "בָּרַחְנוּ מִפּוֹלַנְיׇה, הַכֹּל הָיָה שָׁם רַע./ לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים, הָיְתָה אָז מִלְחָמָה."// וּמָה קָרָה שָׁם בְּסִיבִּיר הָרְחוֹקָה?/ "אִמִּי חָלְתָה וּמֵתָה." וְלֹא הָיְתָה תְּרוּפָה?/ "לֹא, לֹא הָיְתָה תְּרוּפָה. כֵּן, כָּכָה זֶה קָרָה."/ וּמֶה הָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֶׁל הַסּוּפָה?/ וּמָה קָרָה שָׁם בְּסִיבִּיר הָרְחוֹקָה?". שימו לב, שהשיר שקול ומחורז, כיאה לשיר ילדים, והסבתא מנסח את דבריה לילדה כסוג של אגדה. אבל אגדה זו מחביאה בתוכה את מות אחיה של הסבתא:  "הָיְתָה סוּפָה שֶׁל שֶׁלֶג, הָיָה אָז קַר מְאוֹד./ הַשֶּׁלֶג נֶעֱרַם עַד גֹּבַהּ הַמָּתְנַיִם/ וְאָח שֶׁלִּי הָלַךְ לַיַּעַר לַעֲבֹד,/ הָיָה אָמוּר לַחֲזֹר בִּשְׁעוֹת הַצָּהֳרַיִם./ הָיְתָה סוּפָה שֶׁל שֶׁלֶג, הָיָה אָז קַר מְאוֹד."// וְלָמָּה לֹא חָזַר? סַפְּרִי בְּבַקָּשָׁה./ "אֶת הַגַּרְזֶן הֵנִיף. הוּא בְּרַגְלוֹ פָּגַע./ בִּגְלַל הַשֶּׁלֶג לֹא הָיְתָה לוֹ שׁוּם תְּחוּשָׁה."/ אָז אֵיךְ בְּסוֹף גִּלָּה? אָז אֵיךְ בְּסוֹף יָדַע? / וְלָמָּה לֹא חָזַר? סַפְּרִי בְּבַקָּשָׁה!// "הַשֶּׁלֶג הַלָּבָן נִצְבַּע כֻּלּוֹ אָדֹם./ הַדָּם נָזַל מִכָּל הָרֶגֶל הַשּׁוֹתֶתֶת."/ וְאֵיךְ חָזַר בַּסּוֹף? אַךְ סָבְתָא אָז תִּדֹּם./ בְּרֶגַע זֶה הָיְתָה לְפֶתַע מִשְׁתַּתֶּקֶת./ הַשֶּׁלֶג הַלָּבָן נִצְבַּע כֻּלּוֹ אָדֹם."

     הילדה מפצירה בסבתה שתסיים את הסיפור, אך הסבתא, דווקא אז, משתתקת, ומותירה את הילדה בתוך אי-הוודאות והאימה שעוררה בה. בתחילת השיר הילדה הדוברת מעידה כי בחושך, עיני סבתה היו לה כסוג של הצלה, "וְסַבְתָּא פֹּה אִתִּי בַּחֹשֶׁךְ הַמַּפְחִיד./ הָאוֹר בְּאִישׁוֹנֶיהָ דּוֹלֵק כַּעֲשָׁשִׁית." אבל בסוף השיר הסבתא מתבררת לא כמצילה אלא כמחוללת אימה, המותירה את הילדה בלב האוקסימורון של השלג הלבן הצבוע בדם אחיה המת.

      הנכחת האימה מחוויות השואה של סבתה לא הייתה האירוע הטראומטי היחיד, שהפעיל בדוברת את תסביך הקורבן. בשיר "על הפסים," הנפתח באירוניה איומה במוטו מתוך שיר הילדים הידוע, "בין הרים ובין סלעים טסה הרכב/ ומכל הילדים אותך אני אוהבת," מספרת הדוברת על תאונת רכבת נוראה, שבה נספה אחד מבני קבוצתה ב"בני עקיבא", כשהיו בני עשר ויצאו לטייל, ובסיום השיר היא כותבת: "יַלְדָּה שֶׁגָּרָה בְּאוֹתוֹ בִּנְיָן שֶׁהוּא/ סִפְּרָה מָה שֶׁקָּרָה בַּבַּיִת הַמְּשֻׁתָּף -/ כֵּיצַד בְּכָל הָרְחוֹב בָּעֶרֶב נִשְׁמְעוּ/ הֵדֵי הַצְּעָקוֹת שֶׁל אִמָּא שֶׁל יוֹאָב.// סִפַּרְתִּי לְאִמִּי עַל דְּבַר הַצְּעָקוֹת/ וְהִיא בִּטְּלָה אֶת זֶה, אָמְרָה לִי לֹא לָשִׂים/ לִבִּי אֶל הַשְּׁמוּעוֹת. אַךְ בִּי עוֹד מַבְזִיקוֹת/ תְּמוּנוֹת רֹאשׁוֹ שֶׁל יֶלֶד מֵת עַל הַפַּסִּים."

     בסיום הזה מתבלט עוד יסוד – אי היכולת של האם, אמה של הדוברת, להכיל את הטראומה שעברה בתה, לנחמה או לשמש לה כהגנה. היסוד הזה, אי-ההלימה בין אחרותה של הדוברת לבין אחריות אמה לחייה, מכה בקורא ביתר-שאת בשירים, מהם מתבררת נפילת אחיה במלחמה. קרוביה לא מוצאים בתוכם יכולת לגבור על האבל, והם דוחקים אותה להינשא:  "עַכְשָׁו אַתְּ מֻכְרָחָה מַהֵר לְהִתְחַתֵּן",/ אָמְרוּ לִי בַּשִׁבְעָה, "תָּבִיאִי יְלָדִים"./ הַכֹּל הָיָה תָּלוּי בִּי – רָצוּ שֶׁאֲחַטֵּא/ אֶת זֻהֲמַת הַשְּׁכוֹל, שֶׁלֹּא יִהְיוּ עֵדִים/ לַבַּיִת שֶׁקָּרַס, לַבַּיִת שֶׁנָּמַק." הדוברת מנסה לעשות כמצוות הוריה, אבל הבחור שבחרה בו חש מאוים, ומבקש להימלט על נפשו מפניה. ולבסוף, היא כותבת: "וְיוֹם אֶחָד, בַּסּוֹף, אָמַרְתִּי לוֹ לָלֶכֶת./ הוּא עָף כְּמוֹ צִפּוֹר שֶׁשֻּׁחְרְרָה מִכְּלוּב./ כָּאַבְתִּי אַךְ הָיְתָה בִּי יְדִיעָה חוֹתֶכֶת -/ עַכְשָׁו אֲנִי כְּבָר לֹא חַיֶּבֶת כְּלוּם."

     שרשרת הטראומות והאובדנים הללו עיצבה את הדוברת למן ילדותה. בשיר על הילדות המוקדמת, "עוגה," היא מספרת, "הִרְגַּשְׁתִּי כָּל כָּךְ חַסְרַת אוֹנִים,/ הַמּוֹרָה חֲסִידָה פִּתְאוֹם מִתְבּוֹנֶנֶת/ עָלַי, תָּפְסָה אוֹתִי עַל חַם, מְאוֹנֶנֶת/ בְּאֶמְצַע שִׁעוּר דִּינִים." אחרי כן היא עוברת מאוננות לניסיונות פגיעה עצמית כמגננה, בשיר "צריך להרוג את הזאב": "רָצִיתִי לַהֲרֹג אֶת הַזְּאֵב./ חָתַכְתִּי פֶּצַע בְּסַכִּין גִּלּוּחַ./ רָצִיתִי לְהָמִית אֶת הַכְּאֵב./ הַדָּם טִפְטֵף בַּפֶּצַע הַפָּתוּחַ./ רָצִיתִי לַהֲרֹג אֶת הַזְּאֵב." שימו לב איך הפזמון החוזר כאן מחזק את עצמת המחשבה הטורדנית. בשירים אחרים על הילדות היא מספרת כיצד השמינה, כסוג של מגננה, ואילו בשיר "קריאת שמע" אבדן האח מיתרגם לתחושת דיספוריה מגדרית ורצון בשינוי מגדרי: "וַאֲנִי, שֶׁרָצִיתִי בִּכְלָל לִהְיוֹת בֵּן, /שֶׁנִּלְחַמְתִּי עַל תִּסְפֹּרֶת קְצָרָה וּבֶגֶד יָם/ רַק עִם חֵלֶק תַּחְתּוֹן/ שֶׁיִּקְרְאוּ לִי טַל וְלֹא טַלְיָה -/ לָבַשְׁתִּי חֲצָאִית וְנִדְחַפְתִּי אֶל חֲדַר הַתְּפִלָּה.// כָּל בֹּקֶר בִּתְפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה/ הֻטַּל בִּי הַמּוֹרָא:/ "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ אֲדֹנָי אֶחָד/ בָּרוּךְ הוּא בָּרוּךְ שֶׁלֹּא עָשַׂנִי אִשָּׁה".

     גם בשיר "חרב", על שמו קרוי, כמדומני, הספר כולו, היא כותבת במפורש, שרצתה להיות בן, אך משאבד אחיה הבינה את יסוד האלימות הטמון בתפיסת הגבריות, וגם מפלט זה, של הדיספוריה המגדרת, נשלל ממנה: "בָּשְׁלָה הָעַגְבָנִית הָאֲדֻמָּה./ אִמִּי הָלְכָה לָלֶדֶת בֵּן בְּעֶצֶב./ כְּשֶׁבָּא הָאָח הִרְגַּשְׁתִּי מְרֻמָּה./ אֲנִי בִּקַּשְׁתִּי שֶׁתִּקְנֶה לִי חֶרֶב.// אַךְ הִיא קָנְתָה לִי אֵיזוֹ חֲצָאִית/ וְגַם חֻלְצָה צְחוֹרָה וּמְכֻפְתֶּרֶת./ אָמְרָה לִי: "זֶה לִמְסִבַּת הַבְּרִית"/ אֲבָל לָבַשְׁתִּי חֲלִיפָה אַחֶרֶת.// רָצִיתִי לִהְיוֹת אַבִּיר, לָשִׂים/ בַּמֹּתֶן חֶרֶב, לְהַלֵּךְ כְּגֶבֶר./ וְהַתִּינוֹק צָוַח וְהֶאֱדִים/ כְּשֶׁהַסַּכִּין חָתְכָה לוֹ אֶת הָאֵבֶר.// חָלְפוּ יָמִים רַבִּים, הַזְּמַן עָבַר./ אֵינִי רוֹצָה לִהְיוֹת אַבִּיר יוֹתֵר./ אָחִי הָפַךְ חַיָּל וְאָז נִקְבַּר./ הַחֶרֶב נוֹעֲדָה רַק לְבַתֵּר."

     בתוך מסכת החיים הזאת, שכולה נסובה מסביב לתסביך הקורבן, הטבוע בדוברת מעצם שמה וחקוק בה בשל נסיבות חייה, ואחרי שנשללו ממנה מגננות ההורים, הדת, ההשמנה והשינוי המגדרי, מתארת הדוברת איך פנתה מאהבת גבר לאהבת אישה. אבל גם בתוך אהבתה היא אינה יכולה לנצח את תסביך הקורבן. בשיר "טיפול", המופנה למטפלת שלה, היא מבקשת ממנה שתבצע בה לובוטומיה, ממש חתך בין אונות המוח, כדי להימנע מן הכאב: "נַתְּקִי גַּם אֶת הָאֶפְשָׁרוּת לִתְמֹהַּ/ כֵּיצַד נָפַלְתִּי שׁוּב בֵּין הַקָּרְבָּנוֹת./ בּוֹאִי, תְּתַקְּנִי לִי אֶת הַמֹּחַ./ עֲשִׂי שֶׁאֶת הַכֹּל אוּכַל לִשְׁכֹּחַ." אבל בשירים על אודות האהבה, כמו "שמעון ודלילה", למשל, היא מתארת את האהבה בין נשים כתבנית של קורבן: "כְּמִי שֶׁלֹּא נִמְלֶטֶת מִמַּכָּה,/ הִכְנַסְתִּי רֹאשׁ לְלֹעַ הַמִּפְלֶצֶת./ הִיא בַּמִּשְׂחָק הַזֶּה תִּהְיֶה מַלְכָּה./ הִתְאַמְתִּי בְּדִיּוּק אֶל הַמִּשְׁבֶּצֶת/ הַלְּבָנָה. אֶתֵּן לָהּ בַּעֲלוּת.// הָלַכְנוּ לְבַסּוֹף אֵלַי הַבַּיְתָה,/ שָׁם הִיא קָשְׁרָה אוֹתִי בְּעֹל הַתְּלוּת,/ מִשָּׁם אֶפְשָׁר לָרֶדֶת רַק לְמַטָּה" ובהמשכו היא מוסיפה: "וְלֹא פִּרְפַּרְתִּי כְּמוֹ חַיָּה נִלְכֶּדֶת/ כִּי הִיא יָדְעָה כֵּיצַד אֲנִי מֻפְעֶלֶת./ וְלֹא צָעַקְתִּי אָז כְּנֶעֱקֶדֶת./בֻּבָּה עַל חוּט בַּסּוֹף תָּמִיד נוֹפֶלֶת."

     דימויי הקורבן בתוך האהבה מופיעים ברבים משירי הספר הזה. בשיר "איזה תכשיט" היא כותבת: "אֲבָל אֶת חֶבֶל הַתְּלִיָּה שֶׁכָּרַכְתְּ לְצַוָּארִי / לְמַחֲרֹזֶת פְּנִינִים דִּמִּיתִי" ובשיר "בחילה" "חִכִּיתִי כָּל הַזְּמַן כְּמוֹ כַּלְבָּה נֶאֱמָנָה." בשיר "כיבוש" תבנית הקורבן נגלית אפילו בשיר לגבר: "אֲנִי אִוָּתֵר/ פְּעוּרָה,/ חֲדוּרָה/ וּכְבוּשָׁה,/בְּלִי שׁוּם זְכוּת לְחֵרוּת.// וְאַתָּה תְּקַבֵּל בַּעֲלוּת/ גַּם עַל הַלֵּב שֶׁלִּי." כך גם בשירים אחרים.

     סופו של תסביך הקורבן שהוא מפעפע בכול מישורי החיים, ומשפיע עליהם. אפילו על אימהותה, כמתואר בשיר החזק מנשוא, "התקף זעם", המספר על הפניית אלימות כלפי בנה, כאשר כול כוונתה הייתה לעשות ההפך מזה: "כֹּל מָה שֶׁרָצְתָה זֶה לְתַקֵּן/ אֶת מָה שֶׁהִיא עָבְרָה בְּיַלְדוּתָהּ/ שֶׁלְּעוֹלָם, אַף פַּעַם, לֹא תַּכֶּה// וְכָל מָה שֶׁאַלִּים יִהְיֶה טָמֵא/ אֲבָל הָרֹאשׁ הָלַם בָּהּ מִכְּאֵב./ הַיֶּלֶד שׁוּב אָמַר שֶׁהוּא צָמֵא."

     שירתה של טליה פרידמן היא שירה בשלה, מרה ומפוכחת מאד. היכולת המדהימה שלה לכתוב בתבניות שיר מן השירה העולמית לדורותיה, ללהטט בחרוז ובמשקל, בתבניות שונות של בית ופזמון חוזר ועוד, מעידים כי לפנינו משוררת בשלה וחכמה, העושה שימוש מרבי בכלי השיר כדי לבטא את עולמה המטלטל, המסוכסך והמתעתע, ולא אחת היא קולעת את קוראיה לאותו תעתוע, באמצעות שימוש מושכל בחרוז, במשקל ובכבלי הצורה.

      כעורך אחרון של ספרה וגם כקורא בו מצאתי בה אחות לשירה, ולא פחות מכך גם לחיים. שכן, רק בן דור שני לשואה, שגדל כמוה על תסביך הקורבן, וגילה בתוכו את האלימות שמעורר התסביך הזה בנפש, יכול להבין לעומקה של שירה על מה מדובר כאן, ולכאוב את זה יחד איתה.

     כיום, בשעה שרצח עם מתחולל באוקראינה, כול שאנו יכולים כבני אדם מפוכחים מרה הוא להתבונן בצער בנשים ובעיקר בילדים האלה, שחייהם נכווים ללא תקנה, מתוך הידיעה האיומה, כי יום יבוא וגם הניצולים מן האימה החשכה הזאת, שלתוכו הטיל אותם הרודן, ולדימיר פוטין, יגלו בתוך עצמם את האלימות ממנה נמלטו בעור שיניהם ממש.

[דברים שנשאתי בערב ההשקה לספרה]