לא מכבר התבקשתי לשמש כשופט באחת מתחרויות הפרסים הספרותיים בארץ. מכיוון שאני רואה את עצמי כסופר בשירות התרבות העברית וקהלה, הסכמתי מיד. אבל בראותי את רשימת המועמדים לפרס כמעט והתפטרתי ממנו. אני מכיר את רובם, והכרתי בכאב בעובדה, שלא משנה מי מביניהם ייבחר כזוכה, כול השאר ייפגעו מזה עמוקות, וחלק מהם גם עלולים להפוך לי מאוהבים לאויבים.
עשיתי את מלאכתי בזהירות. יחד עם עמיתיי לשיפוט ניסינו להיות נאמנים ככול האפשר לרב-קוליות של התרבות הישראלית, לאמות המידה הספרותיות של כל אחד מאתנו וגם לתפיסתנו את הספרות העברית כמערכת ייצור ספרותי חיה ופועלת. אני מקווה שהצלחנו בזה.
שלשום מצאתי את עצמי בצד המועמדים המאוכזבים. ספרי החדש, 'אשת הפיראט היהודי,' הוגש עם ספרים נוספים על ידי הוצאת כנרת זמורה לתחרות פרס ספיר. קיוויתי עמוקות שהשנה אזכה בפרס זה, מכיוון שהוא כולל תרגום מלא של היצירה לשפה האנגלית, בתוספת 210,000 שקלים, שהם סך כול הזכיות המצטברות במעבר משלב לשלב בפרס.
היה לי מושג ברור מאוד מה אעשה בכסף הזה. החלטתי לשלם בסכום הזכייה את חובי לבנקים, בגין ההלוואות שנטלתי מהם למימון תהליך הפונדקאות ממנו נולדו לי בניי, מיכאל ודניאל. או אז, אחרי שאשתחרר מעול התשלום החודשי של ההלוואות הללו, אזמין תרגום לאנגלית של ספרי הקודם, 'כשהמתים חזרו,' ואשלם אותו מהכנסתי החודשית. כך, אפוא, אקדם את התרגום לאנגלית של שתי יצירותיי האחרונות, אוכל לנסות למכרן בחו"ל ולהשיק בזה את הקריירה שלי כסופר בינלאומי.
חיכיתי בקוצר רוח להכרזה של ועדת הפרס על הרשימה הארוכה, מתוכה חמישה ספרים ייבחרו כמתמודדים בשלב הסופי בתחרות.
אתמול, ברגע שפקחתי את עיניי ממנוחת הצהריים שלי, ראיתי הודעת דואר נכנס ממפעל הפיס. קראתי אותה מיד, רק כדי לגלות שספרי לא נכנס אפילו לרשימה הארוכה של המועמדים לפרס ספיר.
גל של זעם, אכזבה וייאוש עלה בי. ידעתי מיד מה זה אומר. שיהיה עלי להמשיך ללמד בין שש לשמונה סדנאות כתיבה ולערוך 2-3 כתבי יד מדי שבוע, למכור את זמן היצירה יקר הערך לי כול כך לשם השגת פרנסה. שוב אחוש את הפער המייאש שבין תשוקתי לכתוב לבין המחויבות שלי להכנסה חודשית, לקיים בה את ילדיי ואותי.
הרגשתי נורא. וכפי שזה קורה ברגעים כאלה, רציתי למות, אחר כך חשבתי שאולי כדאי שאוותר בכלל על כתיבה ואפנה את האנרגיות שלי למקצוע מכניס יותר, וכך הלאה.
כמו תמיד, ברגעי גאות רגשית כאלה, התיישבתי וכתבתי את הכול, כול מה שהרגשתי, כדי לא לשכוח מזה דבר, וכדי שאוכל בעתיד לתת את זה כמתנה לאחת מן הדמויות שלי. וככל שכתבתי זאת, כך פחת הזעם ושכך.
רגעים מעטים אחרי שסיימתי את תהליך הניקוי הזה קיבלתי הודעה מחבר, סופר מאוכזב, שגם ספרו לא נכלל ברשימה. השתדלתי מאד לנחם אותו, וזה כמובן השיב לי את כוחותיי. אז מה אם לא זכיתי בפרס ספיר שוב, אמרתי לעצמי. לא זכיתי בו לא מפני שאני סופר מחורבן, אלא מפני שאני סופר מקורי, ייחודי. אני לא כותב על הניסיון הישראלי, אלא על העבר היהודי. אני לא צועד בכביש הראשי של הקאנון הספרותי בישראל, ומעולם לא עשיתי כן. לכן, לא היה לי מה לצפות לזכות בפרס זה.
אני אמשיך לכתוב, אמרתי לעצמי. אין לי שום ברירה אלא להיות נאמן לקול המיוחד שלי, למסע המיוחד שלי בהיסטוריה היהודית. אמשיך לחרוש בתלם כמו שור, כפי שאני. ואולי גם אייסד פרס ספיר אלטרנטיבי. אומר לאנשים שהחלטתי לזכות את עצמי ב 210,000 שקלים, ואציע להם לרכוש מספריי הקודמים, מהרצאותיי המצולמות וכיוצא באלה, כדי לאסוף בזה את הסכום הזה, שיעזור לי להשיג את המטרות שהזכרתי מקודם לכן.
לקח לי חצי שעה לחזור לעצמי, ועוד 24 שעות כדי לכתוב לכם את כול זה.
להיות חלק מן המועמדים המאוכזבים לפרס ספיר זה לא כיף. אבל אם אתה מתייחס לזה בדרך הנכונה, זה יכול להפוך לכור היתוך אטומי של אנרגיה יוצרת. וזה בדיוק מה שאני מתכוון לחולל.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
