רינו צרור. שם משפחה. הספריה לתקשורת (2021). 334 עמודים.
החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהן (31)
אודה ולא אבוש, אל ספרו החדש של רינו צרור, 'שם משפחה,' ניגשתי מתוך יוהרה. יוהרת העורך. רכשתי אותו מתוך אהבתי לרינו והערכתי אותו, אך כשפתחתיו, וקראתי את עמודיו הראשונים, הרגשתי מבוכה. הוא כתוב בסגנון מקוטע-בתחילה, מקוצר, פיוטי. "על הכירה שלושה סירים של נירוסטה. ועל השיש השחור שמימין ומשמאל לכירה, ושהובא לכאן מאיטליה, שלושה סירים על מגבת לבנה מקופלת לשתיים. ועוד סיר על צלחת שטוחה. וסיר קטן, נוסף, לצדם." יותר מדי ו' החיבור, ויותר מדי ש', רטנתי. אני הייתי עורך אותו כהוגן.
בתוכי כבר קבעתי. יומרנות. אבל המשכתי לקרוא. ואז אמרתי לעצמי: כתיבה נשית. כזו השמה לב לדקויות. ואז אמרתי לעצמי. רגע. זה שאתה מזהה יכולת שימת לב לדקויות עם יכולת נשית, אין משמעו שזו כתיבה נשית. זו בעיה שלך. לא שלו. ואז אמרתי לעצמי. טוב. לא כתיבה נשית. כתיבה פיוטית. ומבלי משים, כפי שאתם שמים לב, סיגלתי לעצמי קצת מסגנונו.
המשכתי לקרוא, ונכבשתי כליל. בתחילה נכבשתי ביכולת של רינו לתאר צליל. את צליל המעוואל, את צלילי התפילה הנהוגה בטריפולי. אחרי כן את יכולתו לתאר ריחות ומרקמים, אנשים ומקומות. וזה כבר סחף אותי הלאה, ולאט לאט הבנתי, שאינני קורא רומן, אלא ממואר. ספר, המבקש לחקור זיכרון, להאיר שכחה, להטליא טלאי זיכרון של גרים ומהגרים.
ואז הגעתי לאמצע הספר, שבו מספר רינו על המרד היהודי הראשון במגרב ועל ההגנה של בן דודו ובני דורו על עירם, על עלייתם ההרואית ארצה ועל נפילתם במלחמת העצמאות, ואז הלב שלי כבר נקרע לרסיסים. וכבר לא יכולתי להוריד את הספר הזה מידי, עד שהוביל אותי דרך הבירור המרתק שעשה במילים 'גֵר', 'גָר' ו'הָגָר.' הגר, כותב רינו, הוא הגיבור האמיתי של סיפורי המקרא, הגיבור של הסיפור הלאומי של עם ישראל. והוא מוכיח זאת בכתובים.
בעבורי, האבחנה הזאת, שהגר הוא גיבור הסיפור הלאומי של ישראל, היא גילוי, הארה של ממש. אני, עד הקריאה בספרו של רינו, עסקתי בעיקר בטלטלה הקבועה של עם ישראל בין גלות לגאולה. עתה, בזכות ספרו, הבנתי כי הגר וקבלת הגר והפיכתו מגֵר ל-גָר, הוא התשובה לטלטלה הקבועה הזאת בתולדות ישראל. וזו בעבורי תגלית גדולה.
כמה וכמה פעמים הכאיב לי הספר הזה בצורה פיסית ממש. אחת מהן הייתה כאשר הבנתי, עד כמה לא למדנו דבר, בבית הספר התיכון, על הקהילות היהודיות במזרח, במגרב. למשרד החינוך דאז היה חשוב מאד שנזכור על פה את שמו של ביסמרק. אבל לא ידענו כמעט דבר וחצי דבר על המרד היהודי הראשון במגרב, על הפרעות לפני ואחרי מלחמת העצמאות, על החיים הקהילתיים העשירים בקהילות המגרב ועל המטען התרבותי העצום שנשאו עמם עולי המגרב ארצה.
אמנם, חקר תולדות ישראל במזרח כבר צמח ופרה והביא עמו מכמני ספרות ושירה, פילוסופיה וקבלה, יודאיקה ואמנות יהודית. אבל ייחוד ספרו של רינו צרור הוא בכך, שהוא קושר את ההווה עם העבר, את דור הצברים עם דור האבות, והסבות, ופורש גשרים מעל האין ומעל תהומות השכחה. ובתוך כך, ואף על פי כן, הוא מותיר את המסקנה החברתית, המדינית והפוליטית מובלעת, כזו שהקורא צריך לנסח אותה לעצמו. שהדרך היחידה שלנו לחיות כאן כעם היא לקבל את עובדת היותנו גרים, לשנות את חוקי הגיור כדי להקל על צאצאי האנוסים והמומרים ועשרת השבטים המבקשים לבוא הנה, וגם לקבל את העם הפלסטיני, את זכותו לנחלה ולהגדרה לאומית משלו.
רינו אינו אומר דבר מכל אלה בספרו. אך כל מי שמקשיב לתוכניתו בגלי צה"ל יודע שזו תכלית חייו. קירוב לבבות ועדות, שוויון וחירות וצדק לכל. וכעת, עם קריאת ספרו, גם מובן מניין נובע הדבר. משורש נשמתו.
'שם משפחה' של רינו צרור הוא ספר כובש לב, מיוחד במינו. הוא מעשה ספרותי, שיכול היה לראות אור אך ורק בידי המחבר, כפי שעשה, דרך הדסטארט, וטוב שלא נפל בידי עורך כמוני, שהיה מדקדק אתו וחלילה נוטל ממנו את נשמתו. ולכן, הספר הזה גם מלמד ענווה. וגם זה הרבה מאד בימינו. גם בכלל, וגם בייחוד לגבי סוגת הממואר, שאין ספרים רבים ממנה בספרותנו.
כשסיימתי לקרוא את הספר, העתקתי מיד את ברכת הכוהנים, ורציתי לשלוח אותה לרינו בווטסאפ. אבל התאפקתי. תחת זאת אעשה זאת כאן. רינו יקירי, "יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ.אמן
יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם."
גילוי נאות: ההיכרות היחידה שלי עם רינו הייתה כשהייתי כמה חודשים משכתב לילה בעיתון 'חדשות', ומדי פעם ראיתי רעמת תלתלים שופעת צצה בחלונות של חדר הדסק, תמיד באנרגיה אדירה. אה. וזה שרינו היה פעם, ממש בצעירותו, מדריך חבורות רחוב, ואבא שלי הכיר אותו שם, כשהיה הממונה על מוסדות חסות הנוער. וזהו. אבל זה צריך הבהרה.
