טְרַנְסְפּוֹרְטָצְיָה

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (139).

[פוסט ארוך למיטיבי לכת ואוהבי/ות שירה]    

     הערב (מוצ"ש 18.6.22), הנחיתי ערב שירה גאה מטעם עמותת 'הליקון' בגלריה ימה בנהריה, ורציתי לספר לכם עליו, בשל ייחודו.

     'גלריה ימה' הוקמה על ידי פעילי תנועת 'תרבות' בתחנה המרכזית של נהריה. הגלריה ממוקמת בחלל פתוח אל הרחוב, מוצגות בה תערוכות אמנות, כרגע תערוכת צילומי דיוקנאות של עובדי ועובדות בית החרושת 'זוגלובק' הסמוך, יש בה מדף ספרי שירה לעיון חופשי של העוברים ושבים ומתקיימים בה ערבי אמנות ושירה, כזה שהנחיתי הערב.

     אני חייב להודות, שכאשר הגעתי למקום טיב החלל השרה עלי חשש. תהיתי איך בכלל אוכל להעביר ערב שירה בחלל פתוח אל הרחוב, ומי יגיע לאירוע כזה. להפתעתי, התקבצו ובאו אליו כשלושים צעירים וצעירות, שהיו קשובים לחבריהם וחברותיהם שעל הבמה, ומתברר שהם חלק מקהל קבוע הפוקד את אירועי הגלריה ברחוב.

     ערב הטרנספורטציה, ערב שירה על נזילות מגדרית, התקיים ביוזמת ובחסות עמותת 'הליקון' לשירה. מפיקי האירוע הם מאיה פרת, סתיו אבן זהב ושחר טישלר, ושקד כהן מרדיו 'לב שלי', שליוותה את הערב בשידור חי. האירוע נחלק לשני חלקים. אחרי החלק הראשון, הקראת השירה, הוזמנו המשתתפים לפרפורמנס של שקד כהן, מארחת את עידן זוהר ברדיו לייב, במונית שירות שיצאה לשני סיבובים קצרים בעיר.

     אני בן 62, יליד שנת 1960. כאשר התחלתי לכתוב ויצאתי מהארון, ושני הדברים היו שלובים זה בזה, השנה הייתה 1974-5. המשוררות היחידות שכתבו אז על מגדר או על ההוויה הלסבית היו יונה וולך וגבריאלה אלישע. המשוררים שכתבו אז שירה הומוסקסואלית היו יותם ראובני, מוטי בהרב ומרדכי גלדמן. היו כמובן גם משוררים רבים שקדמו לנו, עוד מימי התנ"ך והתלמוד ושירת תור הזהב בספרד. אך איש לא סיפר לנו עליהם. לא על מי שכתבו באותן שנים וודאי לא על מי שכתבו לפנינו, ושירתם היא חלק ממסורת השירה העברית. שירתם המגדרית הודרה, הושתקה והודחקה מפני הקאנון הספרותי ונופתה ממה שלימדו אותנו במערכת החינוך.

     בהתאם, בשנים ההן התודעה האישית והציבורית לא הכירה כלל את קשת הזהות המינית או את המושג נזילות מגדרית. יכולת להיות רגיל או סוטה, הומו או סטרייט. אפשרות הביניים הייתה קוקסינל. באווירה זו היית חייב לבחור צד. אי אפשר היה להודות, לא בפני אחרים וגם לא בפני עצמך, שאתה אוהב גברים ונשים גם יחד ויכול לחיות עם אלה ועם אלה באותה מידה של אהבה ותשוקה.

     את שיריי ההומוסקסואליים הראשונים כתבתי, אם כן, מתוך לבי, מבלי לדעת בכלל שקיימת מסורת שירה הומוסקסואלית ולסבית או מגדרית. השיר ההומואי הראשון שכתבתי בגיל חמש עשרה היה סונטה על ההומואים הראשונים שפגשתי בחיי, בשיעורי התנ"ך, הלא הם דוד ויהונתן.

מַה צֻּיַּר לִיהוֹנָתָן בְּלֵילוֹ

מִלְּבַד וְרָדִים שְׁחֹרוֹת עַל עוֹר פָּנָיו.

הַאִם צִוְחַת עוֹלָל בְּרֶגַע הִגָּמְלוֹ

אוֹ צְחוֹק הַנְּעָרוֹת שֶׁבַּחֲלַל הַסְּתָו?

אֵינִי יוֹדֵעַ בְּבִטְחָה לוֹמַר

אֶת הַשִּׂרְטוּט הַדַּק אֲשֶׁר שֻׂרְטַט —

הַאִם רֵיקוּת אֶשְׁנָב בְּקִיר מִנְזָר,

אוֹ צְחוֹק חַטָּא אֲשֶׁר נִשְׁפַּט.

שִׂרְטוּט בִּדְיוֹ נֶחְרַת לוֹ עַל עוֹרוֹ —

גּוּף עֵירֹם עַל כָּל קִירוֹת חַדְרוֹ,

צֵל רוֹעֵד נִמְשָׁךְ מִקְצֵה הָעֲשָׁשִׁית.

בָּבוּאָתוֹ שֶׁל הַמּוֹרֵד דָּוִד,

אֲשֶׁר יָפְיוֹ אֶת קוֹל נְגִינָתוֹ מַרְטִיט,

כְּתָו אֲשֶׁר נוֹסָף בָּהּ חֲרִישִׁית.

     עם פרסום השיר הזה ושירים אחרים בנושא בכתבי-עת ובמוספי הספרות יצר אתי יותם ראובני קשר, אחרי כן הכרתי את מוטי גלדמן, את חזי לסקלי, התוודעתי לשירותיהן של יונה וולך וגבריאלה אלישע, ובשנות העשרים לחיי הקמתי את כתב-העת שופרא לספרות יפה, שהומואים ולסביות רבים שלחו אליו את כתביהם ופרסמו בו. כך צבי מרמלשטיין, איתי רון, שמעון שלוש, איתי עורב זכרו לברכה, ושז. עם הקמת הוצאת שופרא הגיעו אליה גם דנה ג.פלג וחנה קליין, מיטשל פייגנבאום וראדו קלפר, רונן אלטמן ודרור הדדי, דבורה לוז וירון פלג, ויזמתי והוצאתי לאור את הקובץ 'גאים להציג', אנתולוגיה ראשונה של שירה וסיפורת להט"בית, שרבים ורבות, טובים וטובות, פרסמו שם לראשונה את כתביהם, ובהם שילה ויינברג, ורדה שפין-גרוס ועוד. כל אחד ואחת מהאנשים האלה הביאו עמם יצירות ומעט מן הידע שלהם בנושא. כך גילינו יחד שישנה מסורת של שירה מגדרית עברית, וגם שישנן אפשרויות רבות של חיים על פני הקשת המגדרית.

     באותן שנים הכרתי גם את אמיר אור, שהביא אלי במו ידיו, לדף לספרות של עיתון 'על המשמר', שהייתי סגן עורך הספרות בו, את ספר-שיריו הראשון. בטיול לקיסריה יחד עם אמיר אור, עירית סלע ויובל זמיר, גם סיפרתי להם על חלומי להקים מרכז לשירה עברית, שיקיים סדנאות כתיבה, יוציא לאור כתב-עת וספרי-שירה ועוד. באותו טיול נטוו הנימים הראשונות להקמתה של עמותת 'הליקון', שאמיר ועירית הקימו והריצו יחד בהצלחה רבה במשך שנים.

     'הליקון' הייתה ועודנה כר פורה ליצירת שירה, לתרגום שירה ולהפצתה בארץ ובעולם. לא פחות מכך היא גם מקום שמשוררים ומשוררות מכל קצווי הקשת המגדרית מצאו בו אפשרות לביטוי. אחרי כן קמו חבורת 'הו' ומסגרות נוספות, שאפשרו ועודן מאפשרות את מרחב הביטוי המגדרי, שכולנו נהנים ונהנות ממנו היום.

     ערב 'טרנספורטציה' הציג ארבעה משוררים ומשוררות, כול אחד ואחת מהן מצוי במקום כלשהו על פני הקשת המגדרית וכותב וכותבת מתוכו. שקד כהן היא אמנית רב תחומית, המתמקדת בשירה ובתיאטרון. היא עוסקת בחינוך, וחברה בגרעין המייסד של תנועת תרבות.

     ביקשתי את שקד לפתוח את הערב מפני שהשיר שלה, 'ערב ראשון שאת לסבית,' מתאר את תחילת הדרך, ובתוך כך משלב בין שני אלמנטים תמאטיים, החוזרים הרבה בשירה מגדרית: תחושת הערעור הפנימי הכרוכה בעצם ההתנסות הראשונה כלסבית, ותחושת החטא והמעבר על מוסכמות וחוקים, הנלווית אליה.

     פבל חבקין הוא יליד עכו ותושב נהריה. הוא חבר בקהילת האומנים של תנועת תרבות, מחנך ויוצר רב תחומי. בשיר שלו, 'וינה,' הוא משליך את תחושת הניכור, הזרות והחטא אל החוץ, אל העולם, אל ההיסטוריה וגם אל ההווה. ואף הוא מצייר את החוויה ההומוסקסואלית ככרוכה במעבר על חוקים, במקרה זה חוקי הכשרות. אבל בשירו האחר הוא גם מציג פנטזיה אלימה, המציירת את מה שעלול להיות המחיר של המעבר האישי על חוקי המגדר. הנה שירו 'וינה': "אפשר היה לשגות באשליה שהרחובות האלו הועמדו ב 38/ רגע לפני/ שתהיה תפאורה נאה למה שעתיד לקרות,/ ואז באו אנשים לגור באופן קבוע/ כי לא הודיעו להם שזה רק זמני/ והם חיכו רק לנו שנגיע, נתענג/ בצהרי אפרול שפריץ נדמיין מה אם / השמיים זרועי כוכבים מאיזה כדור דיסקו מחזיר אור על הרקע השחור/ בזמן שאנחנו מחפשים נקניקיות חזיר,/ ובלילות הרחובות מהדהדים את הגניחות אל אפרכסת האוזן/ אתה ואני מכורבלים על מיטה לבנה/ מתמכרים לאשליות."

     סתיו אתלן היא ילידת 1993, ומתגוררת בחיפה. ספרה הראשון יצא ב-2020 בהוצאת טנג'יר וספרה השני "עורב משוגע" ייצא בהוצאת טנג'יר בדצמבר הקרוב. הנה השיר "עורב (קדיש)" על שמות קרוי הספר כולו:

עורב )קדיש(

1.

עוֹרֵב מְשֻׁגָּע עַל עַמּוּד עֲצֹר

עוֹרֵב מְשֻׁגָּע עֵינַיִם זָזוֹת מַהֵר

עוֹרֵב מְשֻׁגָּע מִתְפַּלֵּל שִׁירָה

עוֹרֵב מְשֻׁגָּע לְאָן אתה עָף

מָה עוֹשִׂים עִם כַּדּוּרִים וְעִם אַבְקוֹת

אַלְכּוֹהוֹל רְפוּאִי מִתְאַדֶּה לִפְנֵי שֶׁמַּגִּיעַ לַגָּרוֹן

לִמְרֹחַ עַל הַפְּצָעִים

אִי אֶפְשָׁר לְחַטֵּא אֶת הַפֶּצַע עִם אַלְכּוֹהוֹל,

עוֹרֵב מְשֻׁגָּע לְאָן אַתָּה נוֹסֵעַ

אלה עִנְיָנִים שֶׁל טֻמְאָה וְטַהֲרָה

עִנְיָנִים שֶׁל נָשִׁים טְמֵאוֹת

עִנְיָנִים שֶׁל טֻמְאָה שֶׁבַּמַּעֲמָד

עִנְיָנִים שֶׁל שפחות מִין מְעֻלָּפוֹת

הַקּוֹצִים בַּשֵּׂעָר, נִקְמַת אַבְשָׁלוֹם

עוֹרֵב מְשֻׁגָּע אֶת מִי אַתָּה שׂוֹנֵא

עוֹרֵב מְשֻׁגָּע לְמִי אַתָּה שׁוֹזֵר

כֶּתֶר קוֹצִים שֶׁל דָּם יבש

עוֹרֵב מְשֻׁגָּע לְמִי

מְנַקֵּר אֶת הָעֵינַיִם לְמִי

קֶצֶף מֵהַפֶּה למי

עוֹרֵב מְשֻׁגָּע מְהַמֵּר

מִי מְדַמֵּם מֵהַחֲנִיכַיִם

מִי מֵהַנְּחִירִיִּים

מִי מֵהַמֵּצַח הַחֲלָק

עוֹרֵב מְשֻׁגָּע אֶת מִי אַתָּה הכי אוֹהֵב

2.

אלה עִנְיָנִים שֶׁל טֻמְאָה שֶׁנּוֹלָדִים אִתָּהּ

אוֹת קַיִן מְקֻעֲקָע בַּחֵלֶק הַפְּנִימִי שֶׁל הַפֶּה

טֻמְאָה שֶׁמַּחֲלִיקָה מתחת ללָּשׁוֹן

טֻמְאָה שֶׁנִּתְקַעַת בַּגָּרוֹן

3.

עוֹרֵב מְשֻׁגָּע לְאָן אַתָּה רָץ

בְּבִרְכַּיִם שְׁבוּרוֹת

בֵּין הַסְּטֻוּדְיוֹאִים שֶׁל קִרְיַת הַמְּלָאכָה

אֶל הַבִּנְיָנִים הָרְחוֹקִים שֶׁל הַר צִיּוֹן

אַרְמוֹן תַּחֲנֶה מִתְנַשֵּׂא לְמַעְלָה

בוקע מֵהַקַּרְקַע הַיְּבֵשָׁה

עוֹרֵב מְשֻׁגָּע אֵיפֹה כֹּל הַחֲבֵרוֹת שֶׁלָּנוּ

עוֹרֵב מְשֻׁגָּע לְאָן כֻּלָּם הָלְכוּ

רַק מְכוֹנִיּוֹת כְּמוֹ כַּלְבֵי צַיִד נִשְׁאֲרוּ

רַק כַּלְבֵי צַיִד בְּכָחֹל מְרַחְרְחִים

עוֹרֵב מְשֻׁגָּע לָמָּה כֻּלָּם מוֹחֲאִים כַּפַּיִם

עוֹרֵב מְשֻׁגָּע אֵיפֹה כֹּל הַחֲבֵרוֹת שֶׁלָּנוּ

עוֹרֵב מְשֻׁגָּע לְאָן כֻּלָּם הָלְכוּ

עוֹרֵב מְשֻׁגָּע לָמָּה כֻּלָּם מוֹחֲאִים לי כַּפַּיִם

4.

עַכְשָׁו צִפְצוּף תְּזָזִיתִי

מַעְפִּיל עַל מְחִיאוֹת הַכַּפַּיִם

כֻּלָּם אוֹמְרִים שֶׁזֶּה

צִיּוּץ שֶׁל צִפּוֹרִים

לִי זֶה נִשְׁמָע כְּמוֹ אַזְעָקָה.

5.

עוֹרֵב מְשֻׁגָּע תֵּן קְצָת לתלוש

נּוֹצוֹת לַּחוֹת

מַּיִם שֶׁנִּתְּזוּ

הָעֲנָנִים האחרונים שֶׁהֵבֵאתָ עָלַי

וְעַל בֵּיתִי וּמִשְׁפַּחְתִּי וְכֹל אוֹהֲבַי וִידִידַי

עָשִׂיתָ מֵהַלֵּב שֶׁלִּי טָאי דָּאי

בִּגְוָנִים שֶׁל כָּחֹל עָמֹק וְצָהֹב עֵינֵי צִפּוֹר

עָשִׂיתָ מֵהַפֶּה שֶׁלִּי מַפֹּלֶת חֲרָקִים

עָשִׂיתָ מִמֶּנִּי חֲצָאֵי בְּנֵי אָדָם –

עיר שלמה שֶׁל אֵיבָרִים קְטוּעִים.

6.

הַכְּנָפַיִם נָקְעוּ

הַסַּבְלָנוּת פָּקְעָה

הָרַגְלַיִם נִשְׁבְּרוּ

רִסַּקְנוּ לוֹ בַּקְבּוּק עַל הָרֹאשׁ

עָשִׂינוּ לוֹ כִּפָּה אֲדֻמָּה.

הָיִינוּ שָׂם אֲנִי אַתָּה וְעוֹרֵב מְשֻׁגָּע

שִׁבְעָה יָמִים שֶׁהַלָּשׁוֹן שֶׁלּוֹ הִשְׁתַּרְבְּבָה

מִבַּעַד לַמָּקוֹר הַסָּדוּק

אָמַרְנוּ לוֹ תָּשִׁיר יא מְשֻׁגָּע

הוּא צָעַק עָלֵינוּ

קְרַע קְרַע קְרַע.

7.

עוֹרֵב מְשֻׁגָּע אֵיפֹה שֶׁאַתָּה אוֹהֵב לִהְיוֹת

בַּשָּׁמַיִם אֵין מניאכ, אֵין לָקוֹחוֹת אֵין הַפְלָלָה

הַר צִיּוֹן נִרְאָה כְּמוֹ קְבוּצַת כּוֹכָבִים זְעִירָה

הַתַּחֲנָה מִצְטַמֶּקֶת וּמִתְמַזְעֶרֶת

וְרַק הַשֶּׁמֶשׁ לפצעים,

כֹּל הַחֲבֵרוֹת שֶׁלִּי מְשַׁחֲקוֹת

הִים _ מַחְבּוֹאִים עִם אֱ

בֵּין עַנְנֵי קַיִץ לָחִים

עוֹרֵב מְשֻׁגָּע

     בעבורי, הכותבת, השיר המדהים הזה מבטא את האנימוס של הדוברת, את הצד הגברי שלה, המסומן כעורב משוגע. הצד הזה בנפשה הוא החי בתוך טומאה ומבטא אותה, אך הוא גם הצד והקול האומר שירה. הוא גם קול גברי וכמעט עברייני בסלנג העברייני שלו, ובזה מתכתב עם תחושת המעבר על חוקים וגבולות.

     אני אוהב את השיר הזה גם מפני שהוא מבהיר, שיש שיגעון שאי אפשר לרפא וגם אין צורך לרפא, מפני שהוא מקור החיים, האהבה והיצירה. בזה גם עושה סתיו דבר גדול, מתכתבת עם מסורת שירת הנשים המשוגעות, הפִּיתְיוֹת של השירה העברית, מתחברת איתה, מציבה לה רף חדש של קומוניקטיביות וגם מחדשת אותה. אין זה מקרה בעיניי, שדווקא משוררות מזרחיות הזדקקו לעמדת הפיתיה, המשוררת המשוגעת, בשירה העברית. נדמה לי שהפטריארכיה הגברית בקאנון השירה העברית התירה רק למשוררות שהוכיחו את שליטתן בחרוז, במשקל, בתבנית הבית ובמסורת השירה האירופית לחדור לקאנון, והדירה ממנו את שירי המשוררות מן המזרח, שינקו את שיריהן ממסורת הפיוטים והשירה הכתובה ובעל פה של נשות עיראק ומרוקו וקהילות אחרות במזרח.  

     ג'אנט בלאי, שחלתה ונעדרה מן האירוע, היא לא רק משוררת מגדרית, אלא משוררת חברתית. היא נוטלת את תחושת הזרות, הניכור והחטא שפתחנו בה, בשירה של שקד כהן ובשיריו של פאבל חבקין, והופכת אותה לכוח של מחאה. אך את המחאה היא לא מטיחה בעולם ומלואו, אלא קודם כול במבנה המגדרי הפטריארכלי הראשוני, במשפחה. המשפחה היא המקום המנציח חלוקה מגדרית ואפליה מגדרית, והיא גם הזירה הראשונה שבה הדוברת מחויבת לברר ולבנות מתוכה את זהותה: "אל דברו איתי מגדר/ דברו איתי על אימא ואבא/ כי יש אחת שמנקה ויש אחד שרק עובד/ והיא מנקה לפרנסה אבל היא לא עובדת./ היא קודם אימא בכל היממה/ ואבא הוא המורה לדרך החכמה// אל דברו איתי מגדר / דברו איתי על אח ואחות/ כי יש אחת ילדה טובה/ ויש אחד שרב מכות/ שזה בסדר כי הוא בעייתי וכמו כל הבנים/ הוא בריון ואלים והם רוב העבריינים// אל דברו איתי מגדר/ דברו איתי דוד ודודה/ היא עושה צמות לכולן/ הוא שולח ידיים לבנות/ ולא מדברים על דודים שיכורים/ כי הם כבשים טועות בין הבתים/ ומפנקים תמיד בכמה שקלים."

      כמו כול אחד ואחת ממשתתפי ומשתתפות הערב הזה, גם אני עברתי תהליכים גדולים בחיי ובכתיבתי, מאז התחלתי לכתוב ויצאתי מן הארון ועד הנה. בתחילת דרכי, ובמשך שנים רבות אחרי כן, הציר המרכזי של כתיבתי, בשירה וגם בסיפורת, היה המתח בין ההומוסקסואליות לבין היהדות. מה שהעסיק אותי היה השאלות הגדולות, ובהן, קודם כול, התרת החטא, ההתנקות מאשם, בריאת מרחב רגשי וציבורי שאוכל לחיות ולכתוב בו כהווייתי.

     כיום, בגיל שישים ושתיים, אחרי שגם פתרתי את הדבר שהכי הפחיד אותי בהומוסקסואליות, החשש שמא אסיים את חיי ללא בנים, והולדתי את בניי מיכאל ודניאל בפונדקאות, ואני מגדלם מאז, מה שמעסיק אותי הוא כבר לא השאלות הגדולות, אלא השאלות המהותיות. את מי אוהב, מי יאהב אותי, איך אוכל לשמר את האהבה בינינו, מה טבע אהבתי, מהם גבולות תשוקתי – ומה מקום הכתיבה ההומוסקסואלית שלי בתוך אלה.

     תודה לעמותת 'הליקון' ולחברי וחברות 'תנועת תרבות', כמו גם למשתתפי ומשתתפות הערב הזה, שהזמינו אותי להנחותו, ובזה הקנו לי את האפשרות להתבונן שוב ברצף השירה המגדרית העברית ולחזות בחידושיה.