אחת הבעיות המרכזיות שהעסיקו אותי, בכתיבת ספרי הקודם, “כשהמתים חזרו,” הייתה – מדוע המשיח מצליח להעלות את כול מתי ישראל לדורותיו, מלבד ילדיה הקטנים של סבתא-רבתא שלו. הפתרון הגיע אלי בט”ו בשבט, כעת חיה. שרה ושלמה, המוזכרים כאן, הם סבא וסבתא רבא שלי. הנה, אם כן, פרק הסיום של הספר, כמתנת חג:
מדי יום עמדו בני המשפחה בשערי עיר המתים, להקביל את פני המתים. פאני חיכתה לבעלה ולבנה, ייטי לבעלה ולילדיה, צביקה וצילה, שישובו זה מבור סיד בחצר בית היתומים בגטו מוגילב וזו מקברה הקטן בבית העלמין הישן באותה עיר, גיא צלמוות, שרה ושלמה ציפו לשוב בניהם, מאיר ושלום והירשל ומיכאל. אבל הם לא באו.
חידה גדולה היתה זו בעבורם, מדוע כל מתי ישראל חוזרים ורק ילדיהם עוד לא שבו מן החושך. וסולומון, שהיה שותף לצערם, לא ידע מה פשר הדבר. מדוע הוא יכול להביא את כל מתי ישראל מגיא צלמוות, ורק את מתי משפחתו האחרונים אינו מחזיר.
ערב אחד, זה היה בחודש שבט, חלמה שרה חלום. בחלומה ראתה את סולומון עומד על אדמת הגליל, ידיו פרושות לפניו ורגליו נטועות בקרקע, מצמחות שורשים הנאחזים בעמקי עפר, והנה הוא מוציא מתוכו פוארות, ונהיה עץ.
עם קומה משנתה סיפרה את החלום הזה לבעלה.
אמר לה שלמה, ומה, חלום חלמת, החלומות שווא ידברון. אמרה לו שרה, הזוכר אתה מה שקראת בספר הכוזרי? שאלה שלמה למה היא מכוונת. הלכה והביאה בפניו את הספר, וקראה מתוכו: “ואלה האומות הם הצעה והקדמה למשיח המחוכה, אשר הוא פרי. וישובו כולם פריו כאשר יודו לו, וישוב העץ אחד, ואז יפארו ויוקירו השורש אשר היו מבזים אותו.”
שלמה הרהר רגע, וככל שהתעמק בפירוש החלום על פי “הכוזרי” התפשט רושם של תדהמה על פניו. “ישמור אלוהים,” מלמל, “העץ שחלמת הוא עץ הספירות, ואם בא בדמותו של סולומון הרי זה מפני שדרכו משפיע הקדוש ברוך הוא את טובו על תבל. חלומך מְאשֵר כאלף עדים שמשיח הוא.”
אבל דבר אחד הטריד את נפשה של שרה, שילדיהן של ייטי ופאני וגם ילדיה עוד לא שבו אליהן. ושרה, שציפתה וחיכתה לזה יותר מכל, ישבה וחשבה, העלתה מלפניה כל מה שקרה אותם, למן הזמן שנישאו זה לזו, דרך כל האסונות שפקדו אותם, בשל קללת היער, ואחרי כן מה שגילתה על מיכאל בנה, שהלך ליער וילד בו את בנו וממנו הוא שואב את ניסיו, ונזכרה שחודש שבט הוא, ראש השנה לאילנות. וראתה בזה סימן גדול.
“לא סתם בא אלי חלומי,” אמרה לבעלה, “תיכף ראש השנה לאילנות, ומחמת שגלינו מעל אדמתנו לא חגגנו אותו. בזכות החלום הזה נחגוג אותו כאן, ובעזרת השם יביא לנו את גאולתנו.”
“ומה, שעה שאנו מצויים כבר בארץ החיים, באחרית הימים, אין לנו מה לחגוג את ראש השנה לאילנות,” שחק שלמה.
“האם באמת לא למדת דבר מכל מה שאירע אותנו עד הנה?”
“ומה יש לי ללמוד,” התנצח עימה, “הרי גם עליך להודות, שאני הבאתי את המשיח.”
“לא אתה הבאת אותו,” קראה, “כי אם מיכאל, שהלך אל היער והוליד שם את בנו.”
אבל שלמה התעקש. הוא שהביא עליהם את המשיח, מכוח תפילתו ואמונתו.
שרה הבינה כי ממנו לא תבוא ישועתה, הלכה אל סולומון וביקשה שייקח אותה אל הרב קרדי, זה שראה ראשון את עיבור נשמתו.
שעה ארוכה ישבה שרה אצל הרב ותינתה לפניו את ליבה. היא סיפרה לו את סיפור משפחתה, וכיצד חיכו בעוצם הימים האלה לשוב בניהם, והם לא שבו.
“היודעת את מה כתוב בספר ‘חמדת ימים’?” שאל אותה הרב. שרה הנידה בראשה. ספר זה היה סגור וחתום בחוגי המקובלים שם, לפי שכתבוהו נתן העזתי או מאמיני שבתאי צבי באיזמיר.
הרב קרדי הוציא מארונו טופס אחד מאותו הספר. “אישה צדקת את, שרה פלדמן,” אמר. “עכשיו התחוור לי מה שורשו של משיח. משורש נשמתך הוא.”
“ולמה תאמר את הדברים האלה?” שאלה אותו, וליבה גואה.
“כי ט”ו בשבט תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר,” השיב לה, וקרא בפניה מה שהביא מחבר הספר מדברי חיים ויטאל, תלמידו של האר”י.
“יש שלושים מיני פירות בארץ ישראל, עשרה מהם שנאכלים קליפה ותוך, עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק ועשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת, ושלושים הסוגים הללו,” ביאר לה, “עומדים כנגד עשר הספירות. לכן, אכילה מפירות האילן מביאה תיקון, בבחינת ‘להשפיע את שפע האילן הקדוש – עץ החיים.'”
אותו רגע העלתה מלפניה שרה את כל מה שעבר עליה מאז נפגשו אביה ואביו של שלמה בבית העלמין ועד הנה, הרכינה ראשה ובכתה.
שאל אותה הרב למה היא בוכה.
“מפני שאף על פי שאהבתי את בעלי, והקמתי עימו משפחה, קשה עלי גורלי מפאת דרכו בעולם. בכל אורחותיו צדיק גמור הוא, אבל בליבו שוכן פיצול רשויות בין אדם לבריאה. ועתה, בזכות שיחתי עמך, יודעת אני מה עלי לעשות.”
נטלה ממנו שלום והלכה לביתה.
מוקדם אותו בוקר קראה אליה את ייטי, סיפרה לה על חלומה ועל קללת היער, והשביעה אותה שתשלח את יבגני לרכוש נטעי אילנות בעבור כל נשמות משפחתם. יבגני עשה כן, והביא את שתילי האילנות אל חצרם.
שרה קראה לשלמה, לילדיה ולסולומון אל חצרו של בית המלון, נתנה בידיהם מעדרים ואתים ואמרה להם, שהיום הוא ראש השנה לאילנות, ועל כן יטעו עצים באדמת ארץ הקודש על שם כל מי שלא שבו מן העולם הבא, בעבור פדות נפשם.
“מה פתאום שנלכלך ידינו בנטיעת עצים?” התמרדה נגדה פאני. הלא הרעילה את אדמת המקום, וחששה שדבר לא יצמח בה.
“אל תחטאי בשפתיך,” גערה בה אימה, “כתוב בתורה כי בגן העדן נטע הקב”ה כּל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. האילן הוא שריד גן העדן המצוי איתנו עד עצם היום הזה. מי ייתן ובזכות אילנות אלה, שניטע בארץ הקודש, נכפר על כל העצים וחיות היער שקטלה המשפחה הזאת, ונשיב לנו את בנינו.”
הביטה פאני באביה. שלמה משך בכתפיו, לפי שלא רצה לריב עם אשתו.
התרצו ותקעו כל איש ואישה את מעדרם בעפר, חפרו באדמת המתים ונטעו בה עץ.
עם שכילו מלאכתם הוציאה שרה סידור, וביקשה מנכדה המשיח שיקרא את התפילה שחיבר הרב בן-ציון חי עוזיאל לכבוד ראש השנה לאילנות.
“ונטיעות אלה אשר אשר אנחנו נוטעים לפניך היום העמק שורשיהם וגדל פארם למען יפרחו לרצון בתוך שאר עצי ישראל לברכה ולתפארה. וחזק ידי כל אחינו העמלים בעבודת אדמת הקודש ובהפרחת שממתה. ברך ה’ חילם ופועל ידם תרצה.”
“עכשיו,” אמרה שרה, “נלך ונתקין לנו סדר ט”ו בשבט.”
“אבל בשביל מה סדר ט”ו בשבט, שהתקינו אותו בשביל זירוז הגאולה, ואנו יושבים כבר בארץ ישראל, בעיצומם של ימות המשיח?” הקשה בעלה.
“כי גאולתנו עוד לא נשלמה עד שלא ישובו בנינו!”
“ומניין תקחי פירות בשביל סדר החג?” התעקש בעלה.
“אני יודע מניין ניטול פירות יפים ונאים לסדר ט”ו בשבט,” התערב סולומון בשיחתם.
עם ערב ערכו שרה וייטי את השולחן, פרשו עליו מפה והניחו עליה קערות גדולות ומלאות פירות גדולים ויפים. ראתה פאני שהם מביאים אל הבית עוד ועוד שקים של פירות כאלה ושאלה אותם מניין הם. אמרה לה ייטי, מבוסתנה של בת הנביא.
“אבל הפירות הללו אסורים באכילה!” ספקה פאני ראשה בכפיה, “הם יביאו עלינו אסון!”
“לא אסון יביאו לנו, כי אם תיקון,” השיבה לה אימה. “עתה, שתחיית המתים כבר אירעה ובת הנביא התעוררה מקברה, אין שום קדושה בבוסתן סביב קברה.”
“אבל פירות המתים הם, על עצמות צדיקים צמחו!” הזדעקה בתה.
“משום שפירות המתים הם, יביאו חיים,” הבטיחה אימה.
בשעה היעודה קראה לכולם שיירדו מחדריהם ויסבו מסביב לשולחן. ואחרי שעשו כן ניגשה אל הדלת לפותחה.
שאלה שלמה למה היא פותחת את הדלת. אמרה לו, מפני שאורח צריך לבוא אלינו.
“מי?” שחק שלמה, “אליהו הנביא בא רק בפסח.”
שרה לא אמרה לו דבר. אבל בליבה חשבה, שאמנם, כתוב כי מקודם יבוא אליהו הנביא ואחריו המשיח, ואפילו שהמשיח כבר בא, ונכדה הוא, אולי הם צריכים לאליהו שיבוא אליהם. ואם כך הדבר, אולי מי שתיכף ייכנס אל ביתם הוא גלגולו של אליהו.
רק כילתה את מחשבתה נכנס אל הבית הרב קרדי, הרכין ראשו מלפניהם ובירכם.
כולם התיישבו לשולחן.
פצה הרב קרדי פיו ואמר להם, שאם היו בני האדם יודעים את מעלת היום הזה ומה הם יכולים לפעול בו, היו מנצלים את כל היום לבקש על רפואות הנפש והגוף ועל הפרנסה.
“וכי למה?” שאל שלמה.
“כי בתוך הפירות מגולגלות נפשות רבות,” השיב לו, “וכשאדם אוכלם בכוונה הראויה, אזי הם מתעלים ובאים לתיקונם.”
“איאך?” שאל שלמה.
“בספר ‘ירננו עצי יער’ כתוב, שהיום הזה, ט”ו בשבט, יום סגולה הוא לתיקון חטא אדם הראשון. לכן טוב לבקש בו על הגאולה העתידה, על דעת תורה, על זיווג הגון ועל זרע של קיימא, לפי שבנינו הם הפירות שלנו כמו פירות האילן.”
בירכו על הפירות, ישבו ואכלו.
עודם עושים כן, נשמעה פתאום נקישה על הדלת. פאני ניגשה אל הדלת והביטה מבעד לחרך ההצצה. ראתה מה שראתה ונסוגה לאחוריה. שאלו אותה מה ראתה ונאלמו מילותיה בפיה.
קמה אימה ופתחה את הדלת.
על סיפה, בתוך חוג של אור בהיר כאור יום, עמדו יוסף וצילה וצבי, זכרם לברכה, מאיר ושלום, והירשל אחריהם, וליזה אשת יויינע ובנם מיגל, ויוסף, וחבית לפניו.
כולם נפלו על החוזרים, וליבם מלא בשמחה ובבכי. אחרי ששבה אליהם נפשם טפח שלמה על שכם חתנו האהוב, על שכם יוסף, ושאלו מה החבית הזאת, והאם גם בעולם הבא התקין חביות.
“לא רק התקנתי חביות,” חייך אליו יוסף, “גם מילאתי אותן בפלאים.”
הוא העמיד את החבית על השולחן, והחל מוציא ממנה כל כבשונו של עולם. וכל מה שהוציא מהן מפירות המתים היה. כאילו ישב בקרבם כל הזמן הזה, קטף מפירות הבוסתן של בת הנביא וכבש אותם בחבית הפלאים שלו, והם לא ידעו זאת כלל.
ישבו וטעמו ורחב ליבם.
רק סולומון ישב ביניהם, ועיניו כרויות כשני בורות של יגון.
ייטי אחזה בידו. “הנה הבאת את כל משפחתנו מן המתים, ורק הוריך לא שבו. בעזרת השם, בזכות השמחה שהבאת לנו, גם הם ישובו מן העולם הבא,” ניחמה אותו.
“הם לא ישובו,” אמר לה סולומון, וכאב והשלמה משמשים בעיניו בערבוביא, “אבי לא שב, מפני שבזכות אפרו נעשו כל הפלאות האלה, ואימי לא שבה, מפני שאבי לא שב.”
“היודע אתה מתי עשיתי חבית זאת בפעם הראשונה?” שאל אותו יוסף, “עם הולדת בני.”
שאלו ומה בכך.
“החבית הזאת מלאה בפרי הארץ, בנשמות צדיקים שנתגלגלו בפרייה, כמו בטן הרה הממולאת בבניה,” התערב הר’ קרדי בשיחה. “אבל אתה כבר אינך יכול לחכות עד שישובו הוריך מן המתים. עליך להוליד לך בן, ובזה תהיה גאולתך.”
“ומניין אמצא אישה שתלד לי בן,” שאלו סלומון.
“ישנה בת אדם, שחברתה רצויה לך. אותה שגירשת מעל פניך ברגע שכתבו עליכם בעיתונים. שפרה בוכריס.”
“ומדוע שתסכים, והרי הלבנתי פניה ברבים,” הפטיר סולומון. “גם אינני רוצה להינשא לה, מפני טבעי ואורחות חיי, שמא תיפגע ממני שוב.”
“אני אדבר עם אימה,” אמרה פאני. “אני בטוחה שתסכים כי בתה תהיה אמו של בן המשיח.”
הלכה אליהם, סיכמו ביניהם מה שסיכמו, והזמינו אליהם את שפרה בוכריס, שהסכימה להיות אם בנו של המשיח, מבלי שתהא לאשתו.
מקץ תשעה חודשים ילדה לו שני בנים, וקרא שמם מיכאל, כשם אביו, וכשם המלאך והשר, ודניאל, כשם הנביא, שרוח אלוהים היתה עליו, והבין בכל חזון וחלומות, ושאל את איש חמודות עד מתי קץ הפלאות, והודיעו דבר.
אחרי כן ישב סולומון פלדמן למלכותו, הקים את בית המקדש בהר הקודש, בסמיכות עם מסגדם ועם כנסייתם, והכשיר יחד עם רבן גמליאל את גיורם של צאצאי עשרת השבטים ושל אנוסי ישראל וזרע ישראל מכל פזורות הגולה, ועלו כולם ארצה והגדילוה. ואז בא השלום לשכון בה, עד קץ הימים.
וזה הדבר לא היה מקדמת דנא, כפי שניתן לחשוב מן הלשון שסיפורנו נכתב בה, אלא כעת חיה. ואם תפתח ליבך תשמע אף אתה איך כל מתי ישראל לדורותיו עומדים ואותו ניגון בפיהם, ואז תצטרף גם אתה אליהם, ותאמר מה שאמרו מיד עם סיום הניגון הזה, מה שאומר כל יהודי בתפילת השחר: “יגדל אלוהים חי וישתבח, נמצא, ואין עת אל מציאותו, אחד, ואין יחיד כיחודו, נעלם, וגם אין סוף לאחדותו. אין לו דמות הגוף ואינו גוף, לא נערוך אליו קדושתו, קדמון לכל דבר אשר נברא, ראשון ואין ראשית לראשיתו. הינו אדון עולם, לכל נוצר, יורה גדולתו ומלכותו. גומל לאיש חסד כמפעלו, נותן לרשע רע כרשעתו. ישלח לקץ הימין משיחנו לפדות מחכי קץ ישועתו, מתים יחיה אל רוב חסדו, ברוך עדי עד שם תהילתו.”
ושעה שתאמרו את הדברים האלה, תראו את עם ישראל חי וקיים ותדעו ששלח משיחו לפדותנו, ואותו משיח הביא לנו את גאולתנו וזכה בתוכה לגאולתו, ואחרי שהקים את בית המקדש זימנני אליו, שאכתוב את סיפורו ואתן אותו בפניכם, כדי שתדעו גם אתם מה גדול ונורא פועל השם בעולמו, אמן, כן יהי רצון מלפניך, השם אלוקינו, אלוקי אברהם, יצחק ויעקב.
תם ונשלם, השבח לאל בורא עולם.
*
חג ט”ו בשבט שמח,
אילן.
