לילה במטולה

קר במטולה. הרוח ערה, האוויר צלול והרעש היחיד ששומעים ברחוב הראשי היחיד פה הוא אוושת העלים ברוח ודיבורי אנשים, עוברי אורח החולפים בין בית ראשונים, שבו ננעל כרגע המופע של ערן צור וקורין אלאל, בשירי משוררים, לבין בתי המלון שהם מתאכסנים בהם.
באתי הנה הבוקר. פספסתי את מופע הפתיחה של ברי סחרוף. הגענו בהסעה עשרים דקות לפני ההקראה שלנו. נווית בראל הנחתה, והשתתפו בה חגית גרוסמן, נדב ליניאל ואלי הירש, מלבדי. האולם היה מלא עד מחציתו, בבני אדם שעלו עד מטולה כדי לשמוע שירה. זה בהחלט היה מפעים.
חגית גרוסמן קראה את שיריה בקולה המפעים והחם, בעמידה מול המיקרופון, מניעה את גופה במקצב הפנימי של שיריה. נדב קרא קריאה מדודה, מאופקת, ביושבו ליד שולחן, ואלי הירש קרע לי את הלב במחזור שירי קינה ואובדן על חבריו המתים, חזי לסקלי ודן דאור. בערב התקיים מופע שירה ומוסיקה של מאיה בז'ראנו, שפספסתי מרוב עייפות, וכעת המופע של ערן וקורין, שהיו בו השירים המוכרים והטובים של שניהם, בצד כמה שירים מרגשים, כמו "ירושלים" של נעים עריידי, שהלחין ושר ערן צור, וגם אחד משיריו החדשים, על גבר רגיש וכמה לאהבה.
נחמד לפגוש כאן חברים שלא פגשתי מזמן. מוטי גלדמן, אשר רייך, רפי וייכרט ואשתו דפי, ליאת קפלן ורבים אחרים. אבל אני מוכרח להודות, שתחושתי היא כאילו אני חוזר אל מחוזות השירה מגלות רחוקה ועמוקה אל ארצות הסיפורת.
החוויה של כתיבת שיר מול העבודה הממושכת, הסיזיפית, על רומאן, היא משהו אחר לגמרי. כך גם המפגש עם חבריי המשוררים, שנראים לי קלי תנועה, מפני שאינם סוחבים כמוני, לכל מקום, את המשרד שלי בתיק על גלגלים, ובו ספרי התחקיר על הרומאן הבא-הבא, כלומר, זה שרק התחלתי לחקרו כעת.
הרגשה משונה, להיות רומניסטן גולה בין חבריך המשוררים. היא מלווה גם באיזה סוג של מופנמות, של שקט. כאילו הדברים שיש לי לומר כעת הם ארוכים מדי מכדי לאמרם בכמה בתי שיר.
אבל לקראת הפסטיבל שבתי לעבוד על שיריי, על מאסף השירה שאני מכין, מכל ספריי, וגם על שירים חדשים. וברגעים כאלה, השירה מרגישה כמו בית ישן, שנעים בו, וטוב לחזור אליו.

הפסטיבל ממשיך מחר ומחרתיים. אני אשוב מחר לתל אביב, כדי ללמד. אבל מי שאוהב שירה, ורוצה לשמעה מפי כותביה, כדאי שיעלה הנה מחר. הנה קישור לתוכניית הפסטיבל, באתר של בית הקונפדרציה בירושלים, מפיקת הפסטיבל.

http://www.confederationhouse.org/ufiles/prog_shira_2011.pdf