בשל ליקוי החמה המלא שהתרגש עלינו הייתי מאוד זהיר היום. התעוררנו בחמש בבוקר, כתבתי את דפי הבוקר שלי, ארזתי כול מה שאנו זקוקים לו ליומיים חופשה אצל סבא, עשיתי כביסה וניקיתי את הבית, כדי שנחזור מחר אל בית נקי ומסודר, ונהגתי בזהירות כל הדרך מן הגליל עד רמת השרון.
נסענו היישר לנווה צדק, שגרתי בה שלושים ושש שנים, כדי לפגוש את שכנינו. פגשנו כמובן את אילנה, השכנה מן הדלת ליד, שהיא דמות אם למיכאל ולדניאל, ושכנים נוספים, ועברנו דרך שוק הכרמל כדי להתחבק עם כלנית, חברתי מחנות הפרחים.
הגענו לסבא. אכלנו את ארוחת הצהריים שבישלתי והבאתי עמי ונשכבנו לנוח. אחר הצהריים נסענו לבריכת שרונית, הבריכה העירונית של רמת השרון. בילינו שם נהדר. מיכאל ודניאל צללו ושחו נהדר, השאילו מן המורה לשחייה שעבד במסלול השחייה הצמוד לנו שלוש טבעות פלסטיק, השליכו אותן המימה וצללו אחריהן. אני השגחתי עליהם בקפדנות, אבל נעצתי מבטים גם במורה השחייה, בחור יפהפה וגבוה, חלק וחטוב גוף, בשנות העשרים לחייו, שהייתי גולש בשמחה על בטנו.
עם צאתנו מבריכת השחייה ביקשתי מן הקופאית במשרד את מספר הטלפון של המדריך לשחייה. הוא כול כך התאהב בבניי, שאמר שהם יגדלו להיות דוגמנים. אני סיפרתי לו שאני מגדל אותם לבדי, ושהבאתי אותם לעולם באמצעות פונדקאות. אני מקווה שזה נתן לו די והותר חומר רקע עלינו כדי לפתוח בו סיפור אהבה. אבל את זה עוד נראה.
משם נסענו אל גן השעשועים הענק של רמת השרון, שנבנה על אדמות תע"ש. זה גן משחקים מתוחכם ורחב-ידיים. יש בו מתקני ענק של סולמות חבלים המובילים אל מגלשות אימתניות, והילדים נהנו שם מאוד, בעודי עומד מתחתיהם, משגיח על צעדיהם.
בית העלמין הישן של רמת השרון נמצא ממש מול גן המשחקים. זה בית קברות קטן, החבוי בין עצים וירק. לא ביקרתי בו מאז לידת בניי. זה המקום שסבתי יפה, שיינדל, קבורה בו, ועמה אחותה רחל ועוד שכנים רבים משכונת ילדותי. שיכון פקר ברמת השרון נבנה על ידי קבוצת ניצולים מנובוסליצה, עיירת הולדתו של אבי, שהפכה למקום של חורבן, של אסון ושל צער.
למגינת לבי לא מצאתים. נעמדתי באמצע בית העלמין, הרמתי ידיי השמימה, ואמרתי בקול רם: "סבא שלמה וסבתא שרה היקרים, אני לא מוצא את קברותיכם, ולכן אקרא את הקדיש יזכור בעבורכם ובעבור כול היהודים השוכבים כאן." וכך עשיתי.
אחרי כן נטלתי בקבוק בירה אוקראינית ריק שהתגולל שם. מילאתי אותו בעפר מבית העלמין, ונשבעתי שבקבוק זה ילווה אותי תמיד. הוא עומד כיום על שולחן הכתיבה שלי בקיבוץ תובל. בקבוק אפר זה, מבית העלמין של נובוסליץ, היה לכלי באמצעותו העלה הגיבור של ספרי, סולומון פלדמן, את המתים מקברותיהם, מבלי שיידע כלל כי זה מה שיחולל.
היום, אחרי שהילדים שיחקו בגן המשחקים, אמרתי להם שאשמח לבקר את סבתא שלי, שקבורה בבית העלמין הסמוך.
"אני פוחד שזה יעשה לי סיוטים," הגיב מיכאל.
"אם זה מה שאתה מרגיש נוותר על זה," השבתי לו.
"למה אתה רוצה לבקר אותה?" שאל.
"כי הפעם האחרונה שביקרתי אותה הייתה לפני שנולדתם. באתי אליה כדי לבקש ממנה עזרה, שייוולדו לי ילדים בריאים, יפים ומוצלחים כמוכם," חייכתי אליו. "כמו שאני עושה מדי ליל שישי. מדליק נרות, מברך ואז עוצם עיניים ומבקש מסבתא שרה, מסבתא יפה ומסבתא צבייה שישמרו על כל אחד ואחת מבני ובנות המשפחה הגדולה שלנו."
"אז אם ככה בוא נבקר אותה," פסק מיכאל.
עלינו במעלה בית העלמין הקטן. סבתי קבורה בשורה האחרונה בבית העלמין, מתחת לעץ אקליפטוס ענק. זה המקום שהתחלתי בו את חיי כסופר. הייתי בן שש שנים כאשר נהרגה מפגיעת אופנוע, בדרכה לקניות של ערב פסח, בדוכני הממכר בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. הוריי סיפרו לי אז שעלתה לשמיים. רק אחרי בר המצווה שלי הורשיתי להשתתף באזכרתה.
כאשר ראיתי לראשונה את הקבר שלה, עם שמה כתוב עליו, הייתי כול כך המום, עד שכאשר שבנו הביתה הוצאתי מחברת 'דפרון' עם שורות ועיפרון מילקוט בית הספר שלי, וכתבתי בפעם הראשונה בחיי. זה היה שיר לסבתא.
מאז לא הפסקתי לכתוב.
זו הסיבה בשלה ביקשתי בצוואתי להיקבר לצידה, בקבר הריק לידה. סבי נשא לו אישה אחרת, ונקבר לצדה.
זו גם הייתה הסיבה מדוע היה לי כול כך חשוב לבקר היום את קברה, ולהראות לה את בניי, שאותם בירכה ללידתם ואותם היא שומרת מאז ועד היום.
מיכאל ודניאל נעמדו על האבן המכסה על הקבר הריק לצד סבתא. הוצאתי מכיסי את הסמרטפון כדי לצלמם, וצעדתי צעד אחורה כדי שהצילום ייצא רחב יותר. ברגע זה מעדתי על הקבר שהיה מאחוריי. השתטחתי לצידו, בין הקברים, נפצעתי, ובקושי הצלחתי לקום משם.
אבל את שלי עשיתי. הנחתי אבן קטנה על מציבתה של סבתא שלי, על המציבה של דודה ריקעל, אחותה, ועל המציבות של שבתאי ושרה פרייזר, הזוג הערירי שגר מול בית ילדותי. הייתה להם חנות ירקות בבית, ומתוך אהבתם אלינו שמרו לאחי יאיר ולי פחים ענקיים של שימורי מלפפונים מלאים בחרצני משמש, גוגואים, שנוכל לשחק בהם מול יהודית, בת השכנים. אבל ליהודית היה טריק, באמצעותו ניצחה אותנו משחק אחר משחק. היא הייתה משחילה אצבע ומפרידה בין שני הגוגואים שאחזה בידה, וכך תמיד היטיבה לקלוע לגומה החפורה בעפר, ולזכות בכול הקופה.
אחרי כן, בנדיבות של מנצחים, הייתה מכריזה על 'שאשא,' חלוקת השלל. היא הייתה נעמדת בינינו, צועקת 'שא, שא, שא!' – ומשליכה את כל הגוגואים שהרוויחה באוויר. ואנחנו היינו רצים אחריהם, לחדש את המלאי שלנו.
אבל זה היה מזמן, כול כך מזמן, שזה מדהים.
אני יושב וכותב את המלים האלה בחצר של בית ילדותי, מול הבית של יהודית, שחשוך עכשיו. היא כבר ודאי ישנה.
לא הצלחתי לכתוב היום מלה ברומאן הבא שלי. עם יום כזה דחוס של חופשה אין זה פלא. אבל כתבתי את הפוסט הזה, שאני מרגיש שגם הוא סוג של סיפור. ולא רע בכלל.
אם נהניתם לקרוא בו, אשמח אם תיכנסו לקמפיין גיוס ההמונים שלי, ותתמכו בניסיוני לממן לי שנת כתיבה שלמה. ממתינים אצלי עוד הרבה סיפורים כאלה, ובתוכם גם שלושה רומאנים חדשים, תסריטים ועוד. הנה קיצור הדרך לקמפיין:
https://www.mimoona.co.il/Projects/4206
תודה ולילה טוב.
