אחרי שלושה ימים עם הילדים בבית, דניאל עם דלקת אוזניים וחום גבוה, שהפכו לשלשולים, ומיכאל עם שלשולים שהפסיקו רק היום, תודה לאל, ירדתי מהפסים.
זה היה כרוך בזה גם אני נדבקתי מהם. כבר מאתמול אני עם בחילות, סחרחורות, צמרמורות קשות וחוסר תיאבון. בקושי אכלתי היום, עד שבערב לקחתי אותם ל'טוני וספה' וכולנו אכלנו משהו. ומעבר לזה, שלושת הימים האלה היו קשים עד כדי סיוט.
אז אמנם, אתמול נסענו לאבא שלי לארוחת הערב, ולמשך שעתיים-שלוש היו מסביבנו כל בני המשפחה, שזה קצת מרגיע, והבוקר היה איתנו ערן, חברי הטוב, שהגיע לביקור מקנדה, ובילינו איתו בבית המלון שהוא שוהה בו, ואחרי כן בטיול ברחובות נווה צדק, ובביתנו, והוא השתלב בשיח עם הילדים בגובה העיניים, בצורה פשוט מדהימה, כאילו הוא מכיר אותם מרגע היוולדם, אף על פי כן שפגש בהם לראשונה. אבל מעבר לזה, היה לי מאוד קשה.
קשה לטפל בילדים חולים כשאתה בעצמך חולה. להחליף שלוש פעמים חיתול, בזו אחר זו, בגלל שלשול, לנסות להאכיל אותם בצנימים או בבננה, או במטרנה עם מי אורז, ולבסוף ללכת באפיסת כוחות מוחלטת עם הילדים, הודף את העגלה לסופר פארם, כדי לקנות שם מטרנה ללא לקטוז, כי ברור לי שהמטרנה הקבועה שלהם מחריפה את השלשול – ולהיאבק בהם בשל אי רצונם לגעת בתחליף, עד שנכנעו לבסוף. וקשה לטפל בבדיקת הגבולות המתמדת שלהם, עוברים את השער מרחבת ההסעדה לרחבת הבריכה במלון, או מטפסים ועומדים על עגלת התאומים כך שבעוד רגע יאבדו את שיווי משקלם ויפלו על ראשיהם מטה, או זורקים זה על זה חפצים, או רבים עד זוב דם על הזכות לשחק עם דגל ישראל, שהוציאו ממגירת השמונצעס בארון המטבח, או שמיכאל חוטף לדניאל משחק אהוב כדי לגרום לו לבכי, ואז דניאל מסתער עליו, מכווץ באצבעותיו החזקות את פרצופו או מנסה לנשוך אותו, ואז מיכאל מסתער עליו במכות ובדחיפות… מה אגיד לכם, גם ביום רגיל זה לא קל. אבל ביום שבו אני בקושי עומד על הרגליים, במובן הכי פשוט ומדויק של המילה, מרוב בחילה וסחרחורת, גם לי נגמרים הכוחות.
בסוף התפוצצתי. זה היה בחדר האמבטיה, אחרי הרחצה, ליד הכיור. מיכאל צחצח שיניים, ודניאל ניגש לכיור והשליך אליו את שקדי המרק, שתבע שאביא לו אותם בכוס פלסטיק לאמבטיה, ואמנם שעה לאזהרותיי שלא יפזר אותם במים ולא ימלא את כוסם במים, אבל מצא לעצמו דרך אחרת ויצירתית להשתמש בהם – להשליכם אחד אחד לכיור, בזמן שאחיו מצחצח שיניים.
ואז חטפתי מידיו את כוס השקדים בצעקה, ושמתי אותה גבוה, על הניאגרה, והוא מיד היכה בי וניסה לנשוך אותי, מה שגרר תגובה מצידי. ואז גם פרצתי בצעקות. שאתם משגעים אותי היום לגמרי, מהבוקר עד הערב משתוללים בלי הפסק, די, אני כבר לא יכול יותר.
וזה נאמר בכזו עצמה, ששניהם נבהלו ממראה פניי באותו רגע, ופרצו בבכי, ואחרי כן התחננו שאקח אותם על הידיים, כפי שאני נוהג להוציאם מדי ערב מן האמבטיה, עטופים במגבת על ידיי, אחד בצד זה ואחיו בצד האחר. אבל סירבתי. אמרתי להם שאני מרגיש לא טוב, שאני מאוד מאוד כועס עליהם, ושיצאו לבד מן האמבטיה.
"אבל קר לי!" קונן דניאל.
"לא קר בחוץ. הדלקתי את המזגן בסלון," הבהרתי לו.
"אבל אבא…" התחנן מיכאל והרים אליו את ידיו.
"לא, אני מאוד עייף ומאוד כועס עליכם," השבתי לו, ודילגתי עליהם לכיוון הסלון.
הם כמובן באו אחריי, ואז החתלתי והלבשתי אותם בפיז'מות, והזמנתי אותם לשמוע סיפור במיטה. הם לא ממש רצו לשמוע סיפור. הם רצו לדעת שנרגעתי. אז נשכבתי על המיטה, ועשיתי קצת מדיטציה כדי לשחרר. בינתיים חיבקתי את דניאל, גהרתי ולחשתי על אוזנו, שאני מאוד אוהב אותו, שאני מאוד מצטער שכעסתי עליו ככה, אבל שאסור היה לו לזרוק את השקדים לכיור.
"אבא, תחבק אותי," ביקש פתאום מיכאל מעברה האחר של המיטה.
הרמתי אותו כידיי, העברתי אותו מעל אחיו לצד השני שלי במיטה, קרוב לקצה שלה, וחיבקתיו.
"אבל אני אפול פה," קרא מיכאל.
"אתה לא תיפול, אני שומר עליך," הרגעתי אותו. "אתה מרגיש שאני מחבק אותך?"
"כן, וגם זה שומר עלי," הצביע על הארונית הקטנה בצד המיטה.
"נכון," אמרתי לו וחיבקתיו.
שכבתי כך לצידו, וחיבקתי אותו כפי שביקש, והייתי אני בעצמי על סף בכי. על כך שאיבדתי את הצפון איתם, על כך שביקש חיבוק, על כך שמצאתי בתוכי את הרוך והאהבה לתת לו, אחרי שהכעס שלי נרגע קצת.
אחרי כן קמתי מן המיטה לקחת כדור, אחריו אסור לי לשכב חצי שעה. מיכאל מחה, אבל כששבתי והתיישבתי לידו, החזקתי את ידו, והוא שיחק בידו הקטנה בכפי, ומדי פעם נגע בי, ונרגע. ולבסוף נרדם.
יצאתי החוצה לעשן שתי סיגריות, מרוב זה שבקושי עישנתי היום. הרגשתי גמור. פיזית, נפשית. ידעתי שאני לא מסוגל לעשות כבר כלום הערב. לא לבדוק עבודות, לא לערוך,לא לכתוב, אפילו לא להקליד.
אין מה לעשות, הטיפול בילדים לבד זו משרה מלאה, לגמרי, ולעתים זה מרוקן ממני את כול הכוחות.
הסדנה של מחר התבטלה לי. שלוש חברות לא יכולות להגיע, ואני מרגיש כל כך רע, שהעדפתי לבטלה. זה יהיה זמן שקט, לשבת בבית ולהירגע בו. זאת, כמובן, אם מרים הרופאה תיתן את אישורה להשבת הילדים מחר למעון.
שיהיה לכולנו שבוע טוב.
