נקודת המבט שלך חשובה.

החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (70)

     הבוקר קמתי עם מחשבות על מעמד הסופר כאדם מעורב פוליטית וחברתית. עד כמה מעורבות הסופר בנעשה בעולמו באה לידי ביטוי ביצירתו, או בכתיבה הנלווית לה, מה מעמד הסופר כיום כאיש רוח, כמוכיח בשער, כבעל חזון וכמתווה דרך. האם, למשל, קוראיי הרבים מבינים, שבד-בבד עם המאמרים הפוליטיים החריפים שכתבתי בשנתיים האחרונות, בענייני דיומא, אני מבטא את דעותיי העמוקות על העם היהודי, ההיסטוריה שלו ומצבו אז והיום, ברומנים ההיסטוריים שאני כותב.

     חשבתי על עשרות הסיפורים הקצרים שכתבתי, ומעולם לא פרסמתי בקובץ. את הרומנים שלי אני כותב כמספר יהודי. אבל בסיפורים האלה יש טון ולשון אחרים לגמרי, וגם זווית הראייה שלהם את עולם הממשות מוזרה, מזֵרה, מיוחדת. נדמה כי הגיעה זמנם להידפס ברבים.

     בעודי חושב כך פתאום אמרתי לעצמי, אולי אנצל את הזמן הזה כדי לכתוב קובץ סיפורים ושמו 'מגפה'. אכתוב בו סיפורים קטנים, על אנשים מסביבי, המתמודדים כול אחד ואחת עם המגפה בתקופה הזאת. רק חשבתי זאת ומיד החלה ידי מדגדגת.

     התבוננתי מסביבי. ראיתי את השולחן בחדר האוכל. הדחף הראשוני שלי היה להביא אליו מחברת צהובה, ועט, ולכתוב שם. ואז הבטתי בעצמי תמה. הרי אני רגיל לכתוב פרוזה ושירה על מכונת הכתיבה, ומחזות ותסריטים על המחשב. וסיפורים קצרים רק במחברת צהובה, ליד שולחן שאינו שולחן כתיבה. אבל בחדר האוכל לא אוכל לעשן אגב כתיבה, ובלעדי העישון לא תצא ממני מילה אחת.

     ניגשתי אל חדר העבודה. הוצאתי מחברת צהובה, כתבתי בראש העמוד שלה 'מגפה'. ומיד התחלתי כותב. סיפור שלם. סקיצה של סיפור.

     אחרי כן ירדתי לכרמיאל לחיסון הרביעי. נטלתי אתי, כתמיד, ספר קריאה של תחקיר לרומן שאני עובד עליו וגם את המחברת. מי יודע, אמרתי לעצמי, אולי אפגוש באיזו דמות או סיטואציה שארצה לכתוב עליה.

     זה כמובן התרחש. מיד אחרי החיסון, בעודי יושב על כיסא פלסטיק במתחם החיסונים, ממתין רבע שעה כדי לוודא שאין לי תופעות לוואי, הוצאתי את המחברת וכתבתי משהו על דמות שהייתה שם. ואחרי כן על עוד דמות.

     הייתי מסופק, מאושר. הנה, רק חשבתי על ספרות מעורבת חברתית, ומיד יצאו מתחת ידיי שניים וחצי סיפורים, אמנם בגרסאות ראשונות, אבל מהודקים ודי נקיים.

     אחר-הצהריים נזכרתי במשהו שרציתי לדבר עליו עם מיכאל. השבוע הם התבקשו לכתוב סיפור קצר על בעיה חברתית. הוא בחר לכתוב על חבר טוב שלו, מעיר אחרת, אותו הכיר דרך משחק הפורטנייט. הילד הזה עובר חרם מתחילת שנת הלימודים.

     מיכאל כתב סיפור קצר בן חמש שורות, בגוף ראשון, מנקודת מבטו של הילד הזה. משמע, הוא, כמחבר, 'נבלע' בתוך דמותו של הילד, שסיפר את סיפורו.

     זה הקסים אותי, מצד יכולתו הגבוהה כל כך לאמפטיה, ובו-בזמן הטריד אותי, שאינו מבטא כך את רגשותיו.

     לכן הדפסתי את הסיפור ברווח כפול, באותיות גדולות, והזמנתי אותו לשבת איתי. קראתי איתו את הסיפור, תיקנתי לו שגיאות כתיבה ומעברי זמנים בין עבר להווה, ואז אמרתי לו, שנקודת המבט שלו עצמו חסרה כאן, ושאני מבקש לדעת איך הוא הרגיש, כששמע על החרם, ואחרי כן, כשפעל לעודד את רוחו של חברו.

     הוא סיפר לי מה הרגיש, ואז הצעתי לו שנכתוב עוד נוסח של הסיפור, הפעם מנקודת מבטו.

     "אז לראשון נקרא מן הזווית של X ולשני מן הזווית של מיכאל," ביקש.

     וכך עשינו. וכשסיימנו הגשנו את הסיפור על שתי נקודות המבט שלו למחנכת.

     אני מספר לכםן את הדברים האלה, כי אתםן חשוביםות. כול מחשבה וניע פנימי, שמתעורר בכםן פתאום, ליצור משהו מאין, חשוב. אם עולה בכם מחשבה, דימוי, שורה, אוושה, לעתים בבהירות ולעתים בערפול, לעתים בקול רם ולעתים חרש, הריהם קריאות למסע.

     המסע הזה יכול להימשך חמש שנות כתיבה או עשר דקות. אבל לעולם כדאי להלך בו, וראוי לא לפספס אף קריאה כזו למסע.

     הנה עוד סיפור: בתחילת השבוע קפצתי עם הילדים לסידורים. בדרך חזרה עצרתי במזכירות הישוב כדי לקחת דואר. בחדרון הדואר נחה עיני לרגע על המקומון של כפר ורדים. כותרתו הייתה: 'הים כבר לא יהיה אותו הים'. כתבת השער עסקה בבניית המארינה החדשה בנהריה.

     השורה הזאת מיד הדהדה בי. היא שקולה בחמישה יאמבים, כמשקל הסונטה. והיא מיד עוררה בי הד פנימי.

     שטויות, אמרתי לעצמי, יצאתי מחדרון הדואר וניגשתי אל המכונית, שבניי חיכו לי בה.

     שמתי את ידי על ידית המכונית. עוד רגע והייתי נכנס אליה. אבל אז נעצרתי.

     מה פתאום שטויות, אמרתי לעצמי, למה אתה דוחה קריאה כזאת לשיר.

     חזרתי אחור אל חדרון הדואר, נטלתי לידיי גיליון של המקומון של כפר ורדים, ואז חזרנו הביתה.

     שעה קלה אחרי כן הכנסתי דף למכונת הכתיבה שלי, והתחלתי לכתוב.

     הדפסתי את השורה הזאת, 'הים כבר לא יהיה אותו הים', וכמעט מאליהן באו אחריו שורות אחרות, מחשבות שלי על הים, זיכרונות מחופי הים של נעוריי, תמונות.

     בלילה, רגע לפני שנרדמתי, צפו ועלו בי עוד כמה שורות על הים. אותן כבר כתבתי במחברת שנמצאת דרך קבע על מיטתי.

     למחרת נוספו עוד שורות, וזה עוד לא הסתיים, המסע הזה אל הים.

     אז כן. אני כותב כעת רומן היסטורי, בו-בזמן אני כותב גם ממואר, שכחתי לספר לכםן על זה, שהתפרץ ממני לפני חודש ומחצה בפולסים של כתיבה עזה, ואני כותב כעת גם שירים או פואמה על הים, ומהבוקר גם קובץ סיפורים על המגפה.

     וזה חשוב. וגם  נקודת המבט שלכםן חשובה.

     מותר לכםן 'להיבלע' בתוך דמות אחרת, ולכתוב מתוכה בגוף ראשון. זה נהיה אפילו אופנתי. אבל כדי לעשות זאת היטב יש להכיר היטב את הדמות שאתםן כותביםות מתוכה. את אישיותה, את נסיבות חייה ואת לשונה.

      וכדי לעשות זאת היטב מאד עליכם גם לבחור דמות, שיכולה להכיל, מצד אישיותה והשכלתה, רוחב היריעה שלה ולשונה, גם אתכםן. את עולמכםן הפנימי, חוכמתכםן והשגתכםן את העולם.

     כי אתםן חשוביםות. כי אולי לא תוציאו אף פעם ספר, אבל הכתיבה תהיה בשבילכםן מקום לבטא בו את עצמכםן, לנסח את רגשותיכםן, לגלותם, לתת להם קול.

     וזה חשוב. כי עצם הכתיבה הוא תקשורת, ותקשורת היא מעורבות חברתית, תרגום העולם הפנימי שלכםן בשפת סימנים מוסכמת. והכתיבה היא הכלי שלכם לביטוי עצמכםן וגם לקשר עם סביבתכםן.

     ועשו טובה, אם יש לכם ילד.ה או נכד.ה, הציעו להםן את התרגיל הזה. שיכתבו סיפור, ואחרי כן תעברו איתםן עליו, תפתחו אותו, תעמיקו אותו, ותוודאו שהילד או הילדה האהובים עליכםן לא שוכחים לבטא בו את עצמםן.

     לילה טוב.