היום העברתי שיעור און ליין על חווית האמצע, אמצע הסיפור, המשתרע מאחרי הפתיחה ועד סצנת השיא. הסברתי לתלמידיי ולתלמידותיי, איך הכוחות המנוגדים, שהוצגו בפתיחת הסיפור, באים לידי עימות מסלים באמצע הסיפור. דיברנו גם על השינויים שעוברים על דמות באמצע הסיפור, ועל התחושות והרגשות שלה במהלך האמצע הזה.
לא רק הדמויות בסיפור שאנו כותבים, גם האדם הכותב עצמו חווה חווית אמצע. סיפרתי להם על חוויה זו. איך, דווקא באמצע תהליך היצירה, מתעוררים בנו השדים הפנימיים, מנסים לערער את ביטחוננו ביכולת שלנו לכתוב את הסיפור שאנו עוסקים בו, ואיך ניתן לגבור עליהם באמצעות כול מיני טכניקות. כך, למשל, טכניקה אחת פשוטה – לחלק את העבודה לחלקים, למנות קטנות, קצובות בזמן. סצנה אחת מדי יום, או שלושה עמודים מדי יום.
חווית האמצע היא חוויה מורכבת, דרמטית ומטלטלת. לעתים קרובות היא גם ממלאת בתסכול. יצאנו לדרך נלהבים, או הוכרחנו לצאת אליה, כמו במקרה הקורונה. אבל היינו נמרצים. החלטנו לקחת על עצמנו אחריות. לארגן סדר יום אישי ומשפחתי, לשמור על גבולות זמן וגזרה, לדרוש מן הילדים להקדיש מדי יום זמן ללימוד, אם מול שידורי משרד החינוך ואם בעזרת חוברות העבודה שהביאו מבית הספר, כדי שלא יפתחו פער גדול מדי עד שישובו לספסל הלימודים, לעשות אימון כושר כול יום, להקפיד על דיאטה, כול אחד/ת והחלטותיו/ה.
בינתיים עברו על רובנו שבועיים של בידוד (עלי כבר חודש). ההחלטות שהחלטנו בתחילת הדרך דהו, התמוססו או הוכיחו עצמן כבלתי יעילות. מדי יום מאז ועד עתה עלינו להתמודד עם הוראות משרד הבריאות, הנתונים הסותרים בנוגע למגפה וערעור האמון בראש הממשלה הזמני, המוביל את המאבק בה, ובו-בזמן משתמש במגפה כדי למוטט את הדמוקרטיה בישראל, להחריף את שלילת חירויות האזרח – ולהימלט מדין.
האמצע, כול אמצע, ודאי גם אמצע של מגפה הוא קשה, משום שהוא כרוך בהתמודדות עם אי ודאות. בתחילת הסגר הבטיחו לנו שאחרי החג יתירו אותו, שנחזור במהרה לשגרת החיים. כעת, עם סיום החג, הם מגמגמים, אומרים לנו שזה עוד מוקדם מדי, שהחזרה לשגרה תהיה בהדרגה, במתינות, שייתכנו גם נסיגות לאחור, וזה כבר מוציא לנו את המיץ ומעורר בנו זעם. אנחנו רוצים את חיינו עכשיו. לא לקבל אותם מחדש במחוות קטנות, לא טיפין טיפין.
אמצע המגפה הוא זמן קשה לאומה קצרת רוח כמונו, שמבקשת דברים בשחור או לבן, ובעיקר מעוניינת בפתרונות מידיים. כך בפוליטיקה, כך גם בשאר מישורי החיים. הקושי לקבל את האמצע ניכר היום בכבישים. מרגע שהותרה התנועה בין ערים, אנשים איבדו כול רסן. נוסעים ממקום למקום, וספק אם הם שומרים על ריחוק חברתי ועל מסכות וכדומה.
האתגר הכי גדול שלנו הוא לאסוף את עצמנו באמצע, לדעת ששום דבר עוד לא נפתר, לא עבר, שאין לנו באמת דרך לחזור אחורה, אל החיים שעזבנו לפני חודש, מפני שכמו בכול מסע, הדרך לאחור אינה אפשרית, והניסיון לשוב לאחור הוא הרה גורל. הדרך היחידה שלנו היא קדימה. להמשיך להתמודד עם המגפה, להיזהר מפניה, ובו-בזמן לנסות ליצור כאן מרקם חיים חדש, עם עבודה וחברים ותקווה.
וזה קשור, כמובן, גם לפוליטיקה. אנחנו נמצאים כבר שנה וחצי באמצע. אחרי שלוש מערכות בחירות, משא ומתן נכלולי וכוזב להקמת ממשלת חירום/אחדות, שלמעשה אינו אלא תכסיס למשיכת זמן כדי להותיר אותנו באמצע, עם ממשלת מעבר, ראש ממשלת מעבר שלא נבחר לתפקידו, העושה כול שיוכל כדי להמשיך את האמצע, משום שהוא יודע מה מחכה לו בסיום המסע – משפט, הרשאה, גזר דין.
למגפה יש תהליך. היא מתחילה, מתפשטת, מסלימה ואז נסוגה. אנחנו יכולים לנסות לשלוט בו, לבל ניסחף בו, באמצעות ריחוק חברתי, בידוד או סגר, חובת לבישת מסיכה וכפפות. למעשה, כול הטקטיקה של מערכת הבריאות נועדה למשך את זמן האמצע הזה, להאט את הסלמת המגפה, כדי שמערכת הבריאות הבלתי כשירה בעליל לא תתמוטט תחת העומס. בסופו של דבר, כולנו כנראה נידבק מן הנגיף, רובנו נעבור את זה בקלות, מיעוט מאתנו יעבור את זה קשה יותר. כול הסיפור של הבידוד והסגר נועד רק לנסות לכפות תבנית זמן על המגפה.
גם לפוליטיקה יש תהליך. אבל פה הגענו כבר לקצה. אזרחי ישראל אינם יכולים לשאת עוד את התמשכות מצב האמצע הפוליטי, שבו ממשלת מעבר לא נבחרת שולטת בנו, בלי תקציב, תוך רמיסת חירויות הפרט ומיטוט מערכות האכיפה, החקיקה והמשפט, וגם רשויות הביצוע.
האמצע הזה חייב להיפסק עכשיו, אחרי החגים. לכן, טוב שבני גנץ הודיע, כי מיום שני תשוב הכנסת לעבודה מלאה. חקיקת החוקים שיאסרו על חבר כנסת שיש נגדו כתב אישום לקבל מנדט להקמת ממשלה חייבת להתקיים בהליך מזורז. היא היחידה שתסיים את מצב האמצע הזה, מפני שתכפה על ישראל הקמת ממשלת אחדות ללא הנאשם, זה שעושה הכול כדי למנוע זאת, או הליכה לבחירות רביעיות בלעדיו. אם הליכוד ושותפיו חפצי חיים, עליהם להבין שזהו הפתרון היחיד למצב האמצע שאנו מצויים בו, וגם, שהמצב הזה אינו יכול להימשך.
טוב יהיה אם הליכי החקיקה הללו יעברו השבוע, טוב עוד יותר יהיה אם חברי הליכוד, והשותפים שלהם לגוש הימין, יביטו בעין נכוחה ופרגמטית במצב, ויבינו שהדרך היחידה לסיום המצב הפוליטי הנוכחי הוא ויתור על בנימין נתניהו, הקמת ממשלת אחדות ויציאה משותפת לפתרון המשבר הכלכלי המתדפק כבר על דלתות מליון איש ויותר בישראל.
וככול שיקדם כך ייטב.
שיהיה לכולם/ן סוף שבוע טוב, עם בשורות טובות, אמן ואמן.
למיטיבי לכת, הנה מערכון סאטירי שכתבתי לפני שנים, וטרם הועלה על במה, על האמצע הפוליטי ומקומו במדינת היהודים:
רוקחת עם כלב
הרוקחת (נכנסת לבושה במדי רוקחת, שרה במבטא הונגרי כבד) –
יֵשׁ תְּרוּפָה אַחַת לְכָל נֶגַע וּפֶצַע
לִהְיוֹת בְּדִיּוּק בִּנְקֻדַּת הָאֶמְצַע
בָּאֶמְצַע בֵּין גּוֹי לְבֵין יְהוּדִי
בָּאֶמְצַע בֵּין חִלּוֹנִי לְבֵין חֲרֵדִי
בָּאֶמְצַע הֵיכָן שֶׁהַדַּעַת סוֹבֶלֶת
יָמִין וְגַם שְׂמֹאל וְחַיִּים בְּלִי תּוֹחֶלֶת,
בָּאֶמְצַע הַטּוֹב, הַנָּקִי, הַמְּגוֹנֵן,
מִפְּנֵי כָּל מַזִּיק, פֶּגַע רַע אוֹ שָׁכֵן,
בָּאֶמְצַע הֵיכָן שֶׁהַנֶּפֶשׁ רוֹבֶצֶת,
בֵּין גּוּף מְלֻכְלָך לִנְשָׁמָה מְכֻבֶּסֶת.
הָאֶמְצַע, הָאֶמְצַע, הָאֶמְצַע הַזֶּה,
שֶׁעָלָיו חוֹלֵם כָּל חוֹלֵם וְהוֹזֶה,
הָאֶמְצַע הַזֶּה, הוּא דָּבָר שֶׁכָּזֶה,
שֶׁאֵין בִּלְעָדָיו חַיִּים, זֶהוּ זֶה.
הָאֶמְצַע, הָאֶמְצַע, לְכוּ אֶל הָאֶמְצַע,
הָאֶמְצַע יַשְׁאִיר אֶתְכֶם בְּלִי תִּקְרָה, בְּלִי תַּחְתִּית,
אִם אֶמְצַע קָנִיתָ, בָּאֶמְצַע זָכִיתָ,
הָאֶמְצַע, הָאֶמְצַע, הַמְצָאָה גְּאוֹנִית,
כְּמוֹ רוֹכֵב אוֹפַנּוֹעַ נוֹהֵג בְּמוֹנִית.
(כולם מוחאים לה כפיים מלבד הכלב הנכה)
הכלב – מה כל כך גאוני באופנוען על מונית?
רוקחת – מה כל כך מיוחד בכלב נכה!?
הכלב – כלב נכה זו חיה מיוחדת. זו חייה שנלחמה על חייה, שרדה, והתרגלה לחיות על שלוש רגליים. זה לא הולך ברגל, כלב נכה.
רוקחת – אפשר לחשוב. אני כבר ראיתי תרנגול נכה. על רגל אחת.
הכלב (נעמד על שתי רגלים) – וכלב נכה עומד על שתי רגליים, את זה כבר ראית!?
רוקחת – מה החוכמה? אתה הרי כלב יהודי, כלב של קרקסים. נראה אותך קופץ מבעד לולאה של אש. נראה אותך מדלג מעל משוכות ורץ במהירות סביב הזירה. אז גם אני אוכל לקרוא לך כלב. אבל עד אז, בשבילי אתה שלוש רגליים שמחוברות לגוף.
הכלב – את גויה מנוולת. את גם חסרת רחמים.
הרוקחת – אני לא מנוולת ולא נעליים. אני פשוט רוקחת. התפקיד שלי זה לא לעשות דיאגנוזה, לא לרפא, לא להמציא את העולם מחדש. אני בסך הכל קוראת מרשמים ואורזת. קוראת, ואורזת. אל תצפה ממני למה שאין לי לתת.
הכלב – אל תצפי את ממני למה שאני לא יכול לעשות.
הרוקחת – השמים, הם הגבול, מותק. קח עצם (מוציאה במפתיע עצם מתחת לחלוקה, וזורקת לו עצם מבעד ללולאת אש. הכלב קופץ אחרי העצם, נחרך בלהבות וזועק. הוא נופל על הארץ ומלחך את פרוותו. העצם מוטלת במרחק-מה ממנו. האש כבר כבויה).
(נכנס האימפרסריו)
אימפרסריו – מרינה, כמה פעמים אמרתי לך לא לשרוף את הכלב.
הרוקחת (מפשיטה את החלוק, מגלה תחתיה בגד לוליינות נשי שחור, מפתה) – סליחה אדון בובצ'יק. אני ללמוד מקצוע.
אימפרסריו – את ללמוד לאט, מרינה. פה זה קרקס. לא אולפן. פה צריך מהירות – וזהירות. פה אין זמן לטעות.
מרינה – אני ללמוד, אדון בובצ'יק. אני בטוח ללמוד.
הכלב (קם מרבצו, מוריד את פרוותו, נגלה הרב) – את ללמוד!? אפילו להדליק נרות את לא יודעת!
מרינה – אני כן יודעת! כן יודעת! אני יהודי!
הרב – כמו שאני פלאשמורה!
אימפרסריו – די, די! די כבר עם הריבים והמהומות האלה! די! זהו! אני מכריז עכשיו! על הקרקס הזה חל חוק השבות. כל מי שמחשיב את עצמו יהודי יכול לעלות ארצה, להצטרף.
מרינה (מתנפלת על רגליו ומנשקת אותן מרוב התרגשות) – תודה תודה, אדון בובצ'יק. אני לעלות באבא שלי.
הרב – השתגעת!? אתה תחריב את הארץ הזאת! אתה תחסל לעצמך את הקרקס!.
האימפרסריו – אני אקנה לי שקט.
הרב – שקט? עם נמרים שחורים מאנגולה? עם נמיות מאדיס אבבה? עם שועלים מסודאן? עם זה תקנה לך שקט!?
האימפרסריו – אדרבא, שיבואו כולם. בכלובים. פה יש מקום לכולם. בכלובים. דווקא חיות מעניינות.
הרב – חיות פרא מעניינות. כן. בשביל לימוד זואולוגי. לא בשביל קרקס. לא בשביל גן חיות.
האימפרסריו – ביום שאתה תנהל פה את העסק, אתה תחליט איזה חיות באות הנה ואיזה חיות לא באות הנה. בינתיים אני כאן המנהל, ואני אומר לך, שאת כל החיות פרא האלה ניתן לאלף. את כולן. אחת לאחת. כמו כל אחד מכם. עצם אחת, שוט אחד, וגמרנו.
הרב – עצם של חזיר?
האימפרסריו – עצם של דינוזאור. מה אכפת לי איזה עצם.
הרב – שומו שמיים.
האימפרסריו (מוציא שוט, מצליף ואומר ברכות) – יותר טוב שתחזור להיות כלב נכה, רבי. זה יעשה לך יותר קל.
הרב – אולי, באמת (לובש מחדש את הפרווה). בואי, מרינה. נתחיל מחדש.
האימפרסריו – טוב מאד. טוב מאד (יוצא).
מרינה (לובשת מחדש את חלוקה של הרוקחת) – טוב, תן לי לצאת (יוצאת. חושך. ברגע שומעים אותה שרה, "יש תרופה אחת לכל נגע ופצע…")
חושך.
