עזובה ויופי מאחורי שערי ברזל וחומות ישנות.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (131).

     את הבוקר הזה, לא ידענו שיהיה זה היום האחרון שלנו בטורקיה, התחלנו בארבע וחצי בבוקר. בשמונה כבר היה עלינו להיות על טיסה מאיסטנבול לאיזמיר. קבענו להיפגש עם אברהם בשעה 11.00 בפתחו של בית כנסת אלגזי, ומשם לצאת לסיור בבתי הכנסת החבויים של איזמיר.

     בעשר וחצי כבר ישבנו ושתינו קפה טורקי על שרפרפים, בבית הקפה בפאתי השוק, מאחורי הכניסה לבית הכנסת. אברהם הגיע, נשען על מקל הליכה ממתכת. הוא לפחות בגיל אבי, מעל לשמונים, זה בטוח, והתקשה מאד בהליכה. אבל הוא שומר בתי הכנסת, ובידו החזיק שקית גדולה ובה מפתחות בתי הכנסת כולם.

     הוא עבר אתנו באיטיות בית כנסת אחד אחרי משנהו. מרגע שגילינו, שאנחנו יכולים לדבר יחד בספרדית, השיחה בינינו זרמה. כלומר, הוא הרצה בפניי מעומק ליבו על כול מקום שהגענו אליו. אני השתדלתי להבין. ומה שלא הבנתי, אבין באמצעות תרגום בהמשך.

     ביקרנו בבית כנסת 'ביקור חולים' ובבית הכנסת 'עץ חיים,' בבית כנסת אלגזי ובבית כנסת 'הסניורה'. אבל השיא מבחינתי היה הביקור בבית כנסת 'השלום,' זה שגיבור ספרי הבא התפלל בו, ושם אולי גם למד תורה מרבו. בתי הכנסת הללו, 'השלום' ובית הכנסת הפורטוגזי, הם היו מטרת בואי אל העיר. שערו בנפשכם אפוא עד כמה התרגשתי, כשעמדתי מאחורי שער הברזל, בתוך החצר המלבנית, מול הגינה המטופחת, שעתה נראתה סחופה מרוב חום, ובשעה שאברהם פתח בפנינו את דלתות בית הכנסת, בשלושה סיבובי מפתח, כפי שפתח ונעל כול אחד מבתי הכנסת הקודמים.

     עמדתי שם מוכה פליאה. ואחרי כן התחלתי מסתובב סביב, אומד מרחקים, מצלם כל פרוכת, כול דף תפילה ישן שהיה ממוסגר בזכוכית על הקיר, ולבסוף נעמדתי אל דוכן הקודש, וביקשתי מקטי שתצלם אותי שם, בדיוק במקום שעמד בו גיבור ספרי, מאתיים שנים ויותר מקודם לכן, ונשא את דבריו ואת תפילתו.

     אחרי הסיור הזה שילמתי לאברהם, הן דמי שירות לחברת 'היברולי,' החברה ששכרה הקהילה היהודית בעיר, שדרכה אברהם מועסק, והן תוספת בשבילו. הבן אדם בקושי הולך, אבל נתן לנו את נשמתו הבוקר. והוא ראוי לשכרו.

     כשיצאנו מן השוק הייתי מרוסק מעייפות. הייתי מוכרח לשבת איפה שהוא, ובחרתי לשבת בבית קפה עם בורקס טורקי, שעמד ממש ליד תחנת המטרו, בה היה עלינו לחזור לשדה התעופה. הטיסה לאיסטנבול יצאה כבר בארבע אחר הצהריים, ולא רציתי שנאחר אליה כפי שעשינו הבוקר, וכמעט פספסנו את הטיסה לאיזמיר.

     בסופו של יום מלא התרגשות ופליאה וטלטלה נחתנו באיסטנבול ובבית המלון. וברגע שפתחתי את הטלפון מצאתי המון הודעות מחברים וחברות, שכולם סיפרו לי על חידוד אזהרות המסע לישראלים בטורקיה. הראיתי אותן לקטי. "אנחנו צריכים לחזור," אמרתי לה, "יש לנו ילדים בבית."

     קטי הביטה בי מופתעת. היא יודעת שהערב או מחר תכננתי להיפגש עם אחד מן הבחורים הרבים שפנו אלי וביקשו לפגוש בי, שרציתי להיות בחמאם ושמחר תכננו להיות בבזאר של איסטנבול ובערב להיפגש עם משורר טורקי, ומחרתיים לנסוע ברכב שכור לגליפולי לסיום התחקיר. אבל בהסכמתה כתבתי לסוכנת הנסיעות האגדית שלי, דנה חליבנר מ'עתיד טורס,' ומקץ שעה כבר חיכה לי במייל כרטיס חזרה למחר, במקום ביום שישי.

     זהו סיום לא צפוי של מסע התחקיר הזה. רציתי שיימשך. אבל אני מבין שאסור לי ליטול שום סיכון. את מרב הדברים שבאתי למצוא מצאתי אתמול והיום, ביומיים מאומצים, שייקח לי עוד זמן לעכלם. את השאר אשלים בדרכים אחרות. אבל נהניתי, נחתי, נתתי לקטי הרבה מאוד חומר לסרט הדוקומנטרי שלה על חיי ועל יצירתי, אכלתי ממטעמי טורקיה וגם זכיתי בעוד ועוד ניסים. בספר אלבומי חדש, עם צילומים, של כול בתי הכנסת באיזמיר, שרכשתי בתוך אחד מבתי הכנסת שביקרנו בהם הבוקר, ורק בו יכולתי להשיגו, בקיצור המסע בדיוק ברגע שבו הוצפתי בגעגועים לילדים, אפילו דמיינתי אותם מקבלים את פניי בשדה התעופה, אבל באיסטנבול – ובגל ריח בלתי מוסבר, נדיר ונפלא של בושם, הבושם המיוחד של השכינה, שכידוע לכל מי שעניינו בזה, כך היא מרמזת על בואה.

     גל הריח הזה, בושם השכינה, אפף אותי רק פעמיים בחיי מקודם לכן. והנה, הבוקר, בחצרו הסגורה של בית כנסת 'השלום', המקום שגיבורי התפלל בו, וממנו יצא למסעו, דווקא שם, בחלל המצוי בלב לבו של שוק הדגים והירקות של איזמיר, שריחות אחרים לגמרי עולים בו, אפף אותי שוב גל עמוק וחריף ועצום של בשומת פריחה.

     ואני נעמדתי מול קטי ושאלתי אותה. את מריחה את זה? היא הנהנה. זה ריח של התגלות, אמרתי לה. היא פרצה בצחוק. ברצינות, הוספתי. זה ריח של התגלות, ריחה של השכינה, ריחן של רוחות המתים ושל החיבור לעולם. הרחתי אותו רק פעמיים בחיי מקודם לכן. והנה הוא שוב.

     זה נס גדול, קטי, אמרתי לה. זה הסימן שאני במקום הנכון.

     להתראות בארץ מחר, אי"ה.

     וכמו שאמרתי לקטי, לפחות לאיזמיר עוד אחזור, בתוך שנה או שנתיים. אם כדי לחפש את גניזת הספרים האסורים, שכנראה החביאו ממני או לא סיפרו לי על קיומה, ואם כדי לעבור כאן השתלת שיער. כי, אם לא שמתם לב, בשנה האחרונה, שנת הבידוד של הקורונה, שער ראשי מדלדל באופן מבעית.

     כך שנוספה לי סיבה לשוב הנה. אבל בלי איומי טרור.