התנגדות ושמחות אחרות (67).
היום, בדרך חזרה מבית חולים 'המשפחה הקדושה' בנצרת, אחרי הקולונוסקופיה התלת-שנתית, שזו המורשת של בית אימא, ביקשתי מאבא שלי, שנהג במכונית, שיעצור במשתלת כפר מנדא. זו משתלה נפלאה אבל מרוחקת, ואני מזדמן אליה פעמיים שלוש בשנה.
מלכתחילה תכננתי רק לראות אילו שתילי ירקות מוצעים בה כעת. אבל היו שם המון. אז קניתי שתילי עגבניות משני סוגים, מלפפונים, חצילים, סלרי, פלפל חריף וברוקולי. ואז, כשכבר עמדתי בקופה, שאלתי את בעל הבית אם יש להם גם עצי פרי.
"בטח," צחק, "זה כמו שתיכנס למסעדה ותשאל אם יש בה אוכל."
"יש לכם שתילים של עץ מנגו, עץ אפרסק ועץ שזיף?" נצצו עיניי.
"בטח."
יצאתי משם עם שלושה שתילי עצים, שחלמתי כבר מזמן לשתול אותם בחצר שלנו. אלה שלושת הפירות האהובים עלי ועל הילדים, וניסיונותיי להנביט אותם כשלו.
נכנסתי למכונית ואבא הניע והתחלנו לנהוג הביתה.
"אתה יודע," אמרתי לו, "בשבילי לשתול את העצים והירקות האלה זו תקווה. הצהרה שאני נאחז באדמה פה. באדמת תובל, באדמת ישראל."
אבא אמר שזה נשמע לו בהחלט נכון. ואז הוספתי שזו גם תרפיה בשבילי. שבשבוע שעבר, כשרוחי נפלה בי בשל מצב המציאות, התנערתי, יצאתי אל החצר וזרעתי בה עגבניות ומלפפונים.
כך, אפוא, הערב, אחרי שישנתי ופוגגתי את שאריות ההרדמה מן הבדיקה, יצאתי אל החצר ושתלתי בה את העצים ואז גם את כול שתילי הירקות.
זו הייתה עבודה מאומצת, אבל מחזקת. היא מסמלת בעבורי את החיבור שלי לארץ הזאת יותר מן הדגל שאני נושא בהפגנות. זה חיבור ממשי, עם ברכיים על הקרקע, וחפירת גומות לעצים בידיים, בתוך האדמה התחוחה. האדמה של מולדתי, של ביתי, שבה אני זורע ושותל תקווה, ומקווה גם לקצור אותה עם הבשלתה.
קראתי לפוסט הזה 'ערנות, תחזוקה ותקווה.' בערנות התכוונתי לפעילות הרבה שלי במחאה. בתחזוקה, לתחזוקת הגוף. אי-שם, לפני מספר חודשים, בהפגנה בירושלים, הרגשתי כאב בטן עז. חשדתי כבר אז שמדובר בבקע סרעפתי ישן. אבל הכירורג שלח אותי לגסטרוסקופיה ולקולונוסקופיה ועשיתי אותן. היום אני יודע שיש לי בקע סרעפתי גדול בוושט. זה גם מסביר את הכאבים בבטן ובבית החזה, שתקפו אותי זה מכבר. ולזה יש פתרון בניתוח.
אבל התחזוקה קשורה בתקווה. ברצון לחיות בכלל, ולחיות כאן בפרט. בהכרה ובידיעה שלא אתן לאיש לנשל אותי ממולדתי ומביתי, בשל רעיונות פשיסטיים שחלחלו ממיטב הספרות של הרייך השלישי לימין האמריקאי, ומשם יובאו בגרסה ליברטיאנית מעודכנת בחסדי 'קרן תקווה' ו'פורום קהלת' אל בית המחוקקים הישראלי. בהקשר זה אני ממליץ על ספרו של ג'ייסון סטנלי, 'איך עובד פשיזם', שטרם תורגם לעברית. הוא מסביר היטב את המכניזם של הפשיזם ואת דרכיו.
כן. מותר להשוות. ישראל עוברת תהליך מזורז של פשיזם. את התשתית הרעיונית הכינו אנשי פורום קהלת. המחוקקים שהזינו יושבים כעת בכנסת ומעלים את הצעות החוק שנכתבו בפורום קהלת, כפי שהתברר השבוע אפילו חוק הלאום נכתב בידי משה קופל. ומעל כולם, ומנצח בכולם, ישנו אחד, נאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים. ואותו ואת ממשלתו יש להפיל בכול דרך חוקית אפשרית. כי הממשלה הזאת היא פשיסטית, וראשה הוא פשיסט, וכאלה הם בני בריתו בפולין ובהונגריה ובארצות אחרות, שכבר איבדו את הדמוקרטיה שלהן.
אצלנו זה לא יעבור. וזה מתחיל בנטיעת עצי פרי ושתילת ירקות. בהצהרה שזו המולדת שלנו, הבית שלנו, שאין לנו מקום אחר, ולכן גם לא נוותר עליו. לעולם.
לילה טוב.
