- סרבנות, לדברי הפילוסוף ג'ון רולס (לפי מאמר של ד"ר נעמה כרמי, שנעזרתי בו), היא פעולה פומבית בלתי-אלימה, מצפונית אך פוליטית, העומדת בניגוד לחוק. פעולה זו נעשית במטרה להביא לשינוי בחוק או במדיניות הממשלה. היא מבטאת אי-ציות לחוק בתוך גבולות של נאמנות לחוק, המתבטאת באופי הפומבי והבלתי-אלים של הפעולה ובנכונות לקבל את תוצאותיה. אי-הצדק שנגדו מוחים הסרבנים צריך להוות הפרה ברורה וממושכת של חירויות האזרחות השווה, או של שוויון ההזדמנויות האזרחי.
הסרבנות התגלתה לראשונה בחברה הישראלית, ככל הזכור לי, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, והפכה לממוסדת עם הקמת הארגון "יש גבול," שהייתי בין תומכיו. הארגון מחה נגד מלחמתה של ישראל בלבנון, וביטא אז את דעת הקהל השסועה. אבל בשנים שאחרי כן איגד הארגון גם סרבני שירות בשטחים. והם נשפטו ונכלאו, ובצדק. הם עברו על החוק ונשאו במחיר.
כשהחליטה ממשלת ישראל על ההתנתקות מעזה חששו רבים מפני גל סירוב מצד חיילים מהציבור הציוני-דתי, לפנות את חבריהם מבתיהם. היינו עדים אז למחזות קורעי-לב. חיילים ישראלים, חילוניים וחובשי כיפות כאחד, פינו את אחיהם מהבתים שהחריבו. אבל מלבד כמה נערות, שחירפו את מוסדות המדינה וביזו אותם בגיבוי הוריהן, לא חוללה ההתנתקות סרבנות ממוסדת. הציבור הדתי-לאומי ביטא את מחאתו העזה בגבולות החוק. אבל כאשר קיצוני הימין פורעים בפלסטינים הם נעצרים, וכאשר מנסים חיילים לבטא סרבנות, בהניפם שלטים שלא יפנו יהודים בעתיד מבתיהם, הם נשפטים ונכלאים כקודמיהם, סרבני השירות בשטחים, ובצדק.
בימים האחרונים הצטרפו אנשי רוח רבים למחאה של אנשי התיאטרון. מה שנדמה היה כמחאה נקודתית חריפה התפשט והחריף וכעת הוא כולל בתוכו גם דמויות מרכזיות בחיי הרוח. מחאה חריפה זו אינה סרבנות, מפני שאינה קוראת תיגר על חוקי המדינה, אלא חרם. היא נעשית מול מוסדות התרבות, שאנשי תיאטרון מסוימים שייכים אליהם, ומול הקהל שאינם מוכנים להופיע בפניו. היא אינה מסכנת את חוקי המדינה, אבל מערערת את הערכים והיסודות המחברים בינינו והופכים אותנו לעם – ערכי הסובלנות וההידברות, החמלה והערבות ההדדית.
החרם הזה מנוגד לא רק לקיומו של הלאום, אלא גם לעצם טבעה של האמנות. האמנות היא ביטוי עצמי בשפת סמלים משותפת, שנועד להתממש על ידי צופיה וקוראיה. הוא גם מרוקן את אמנות החותמים מחשיבותה, ומבטל את יכולתם של אנשי הרוח הללו למנוע בעתיד גילויי סרבנות אלימים. כשתגיע השעה – והיא תגיע – לפינוי מאחזים והתנחלויות מעבר לקו הירוק, איך יוכלו אז לצאת נגד סרבני הימין? מה יוכלו לומר להם ובאיזו זכות? כיצד יצפו שמישהו יקשיב להם, בזמנים הרעים שיגיעו?
האחר, רבותיי, הוא גם ציבור המתנחלים. לא רק הפלסטינים. אינני שותף לאמונתם ולדרכם, אך איני מוכן להחרימם. כדי לכונן כאן שלום נצטרך לעבור, בצער עצום, עקירת ישובים נוספת. אי אפשר לצפות שתתקיים בלי פגע, שעה שאיננו מוכנים אפילו להידבר עם עקורי העתיד. מי שמבקש להקיאם מן הלאום, בל יופתע כאשר יסרבו לצווי המדינה. אחינו הם, גם אם תהום כרותה בינינו.
יתרה מזאת, איננו יוצרים בחלל ריק ומנותק. אי אפשר לטעון לתחיית העברית, לשמירת התרבות ולפיתוחה, וליהנות מתקציבי הרשות – בתקציבי מנהל התרבות, בקרנות ממשלתיות, בתמלוגים מן הספריות הציבוריות, בהופעות ב"אמנות לעם" וב"סל תרבות" – ובו-בזמן להחרים חלק מן הציבור, המממן בכספי המיסים שלו ובצריכתו את התרבות ואת תוצריה.
את גילויי המחאה על הכיוון שהמדינה והחברה שלנו הולכות בו – שאני מוטרד מזה כמוכם – כדאי לבטא בהידברות. לא בחרמות נבנה לנו ארץ, לא בחרמות נקיים כאן חברה.
אם אני זוכר נכון, ואני זוכר נכון, אנשי התאטרון לא החרימו את תושבי אריאל. המתנחלים מוזמנים לבוא ולראות את ההצגות היכן שליבם חפץ ואיש לא ימנע זאת מהם.
הדבר היחיד שאותו הם לא מוכנים לעשות זה להופיע בשטחים הכבושים. זוהי זכותם שלא להסכים להופיע מחוץ לישראל בכלל, ובמקום כה שנוי במחלוקת בפרט. כפי שאין בעובדה שאדם דתי שאיננו אוכל במסעדה לא כשרה כדי ללמד על חרם כלפי הציבור החילוני – שהרי לאותו אדם אין בעיה שהחילוני יאכל איתו ביחד במסעדה כשרה – כך אין באי הופעה בהתנחלויות כדי ללמד על חרם על המתנחלים.
המתנחלים יותר ממוזמנים לבוא ולראות הצגות פה בגבולות ישראל, ואפילו נשמח אם הם ישארו עימנו כאן ולא יחזרו אל מחוץ לגבולות המדינה.