רוֹפֵא חוֹלִים, סוֹמֵךְ נוֹפְלִים, מַתִּיר אֲסוּרִים. או בקיצור: מלווה כותבים.

     היום, במהלך הג'וגינג שעשיתי מקיבוץ תובל למינימרקט של דבאח בקצה דיר אל אסד, הבנתי שאני כבר מזמן בתוך מקצוע חדש: רופא כתבי-יד. מצמיח כנפיים. מלווה כותבים.

     זה ירד להכרתי השבוע בהדרגה. אני עובד כעת עם מישהי על ספר-שיריה שערכתי, מלווה אותה בהליכי ההוצאה לאור ויחסי הציבור לספרה; עובדת עם מישהי אחרת, אחרי עריכת ספרה, על קבלת הצעות מחיר מדפוס והקמת קמפיין הדסטארט שאנהל בעבורה; עובד עם חברה נוספת על ספר שירי הילדים שכתבה, וערכתי אותו, וכעת מקבל בעבורו הצעות מחיר מדפוס ובונה לו לוח זמנים להוצאה לאור למול תקציב זעום; ועם עוד שלושה כותבים, האחד שאני מטפל בהוצאה לאור של ספר סיפוריו המצוין, האחר שהשיב לי את כתב-היד של הרומן שלו אחרי עבודה בהנחייתי על הגרסה הראשונה וכעת עלי לקרוא את הגרסה השנייה, ועוד כותב, שרק התחלתי קורא את כתב-היד של הרומן שלו. חוץ מזה מחכים לי עוד ספר שירה, ספר עיון ועוד כמה כתבי-יד שאני רוצה לחזור אליהם, לקראם שוב, שכתבו חברים שלי, ואני רוצה לבחון את אפשרות הוצאתם לאור. כול זה, כמובן, בנוסף לארבע סדנאות כתיבה הסמסטר, ושבע סדנאות בסמסטר הבא.

     בתוך העיסוק בכתבי-אחרים, במקביל לכתביי שלי, אני מגלה דפוס חוזר של טעויות נפוצות, שעושים אנשים כותבים בראשית דרכם.

     הטעות הראשונה היא הגשת גרסה לא ערוכה על ידי עורך מקצועי להוצאות לאור. ועל פי רוב ליותר מאחת בו-זמנית, או לכולן גם יחד. זו טעות נוראה. כתב יד צריך עורך מקצועי שיעבור עליו, יתקן אותו ועל ידי כך ישפר לאין ערוך את סיכויי קבלתו בבית הוצאה לאור.

     בכתבי-היד שאני קורא אני מגלה סדרה של טעויות נפוצות. הנה כמה מהן:

• כפל מילים ו/או ביטויים בטקסט.
• פטפטת, גיבוב מלים במקום שאינו נדרש כלל, ובאופן המכביד על הקורא עד כדי ויתור על המשך הקריאה בספר.
• הותרת מקומות לא בהירים בטקסט, שיש להבהיר את כוונתם או לנסחם אחרת.
• ניסיון לחדש חידושים מבניים במבנה הספר, באופן ההופך את קריאתו ללא-רציפה ומלאת קושי.
• השמטת האוגד ('הוא,' 'היא') במשפט. כמו ב"הלכה לישון." בלי "היא הלכה לישון." צורת הפועל בעברית אמנם כוללת בתוכה את כינוי הגוף, אבל השמטה עקבית של כינוי הגוף 'הוא,' 'היא' וכיו"ב הופכת טקסט לנלעג. לחסר.
• הותרת פעלים בצורת 'פאסיב.' כמו התופעה של השמטת כינוי הגוף, היא מעלימה את עושה הפעולה מן המשפט. וזה רע. אנחנו קוראים ספרות כדי להזדהות עם דמויות. אין זה נכון להשמיט את הדמויות מן הפעולות שהן עושות, ולדווח כאילו הפעולות נעשו, כמו, למשל, במשפט 'השולחן נערך' או 'האוכל בושל'. מי ערך את השולחן? מי בישל את האוכל? יש בזה חשיבות.
• אי מילוי פערים עלילתיים בטקסט, או ההפך – מילוי יתר של פערים עלילתיים.
• פגימה במתח של הסיפור על ידי גילוי סודות מוקדם מדי ו/או הסגרת סבטקסט.
• כתיבה של טקסט וסבטקסט בו-זמנית, באופן ש'מאכיל את הקורא בכפית'.
• אי-הקפדה על פרטי המציאות בתיאור מקום/דמות/עולם, הנתונים בהקשר מסוים בזמן ובמקום. אלה דברים שמיד שוברים לקורא את הבידיון ולא מאפשרים לו ליהנות מן הסיפור.
• אי דיוק בתגובות רגשיות של דמויות לנסיבות עלילה מסוימות, ו/או אי דיוק בדיאלוג ביניהן. תופעות אלה נובעות, בדרך כלל, מאי הכרתן של הדמויות לעומק.
• עירוב משלבים לשוניים באופן שאינו מוצדק על ידי הטקסט ואינו מאפיין את דמויותיו, אלא נובע מחוסר מוסיקליות/רשלנות/אי ידיעת העברית על בורייה מצד הכותב.
• חוסר רגישות לריתמוס הטיפולוגי של הטקסט – לשטחים הלבנים מסביב לשיר/לסיפור, לריווח בתי שיר ו/או פסקאות בסיפור. ספרות היא קודם כול מתווה מוסיקלי. מתחת לכל טקסט ישנה מוסיקה. צריך לדעת לשמוע אותה ולדייקה.
• אי-הגהה של כתב-היד. כך נותרים בטקסט המון שיבושי תחביר, טעויות הקלדה, השמטות.

     אלה הן רק מקצת התופעות שאני נתקל בהן ומטפל בהן. וזו רק דוגמה.

     כמו כן, אין לשלוח כתב-יד ליותר מבית הוצאה אחד, ואם עושים כן, די בשלושה בו זמנית, עם התראה במכתב הנלווה ששלחת את כתב-היד לעוד שני בתי הוצאה בו-בזמן. אחרת, אתה שורף את עצמך בבת אחת בכל תעשיית המו"לות.

     ואם אתה מקבל תשובה חיובית מבית הוצאה, אך כזו הדורשת ממך תשלום מלא בעד ספרך, כדאי שתחשוב פעמיים. בעיקר כדאי שתברר בקרב כותבים אחרים מה טבעו של אותו בית הוצאה, עד כמה הוא באמת מטפל טוב בכותביו, וגם מפיץ את ספריהם.

     אספר לכם רק על מקרה אחד: תלמידה שלי קיבלה הצעה להוציא לאור ספר שלה במקום מסוים, ועשתה כן, בממון רב. אחרי כן הודיעו לה שהספר נמצא ראוי לתרגום לשלל לשונות תבל, והיא השקיעה את מיטב כספה הדל גם בתרגומו. דו"חות מכירה לא קיבלה מעולם. גם לא העתק חוזה עם המקום הזה. והיא פשוט שבורת לב.

     בתוך כול אלה הבנתי, שקורותיי, כסופר וכעורך ספרותי ב'על המשמר' ואחרי כן בבתי הוצאה לאור, כמבקר וכחוקר ספרות ואחרי כן כמורה לכתיבה יוצרת, כמו"ל וגם כמי שנתן ידיו במרב סוגי הכתיבה (שירה וסיפורת, תסריט ומחזה, ילדים ומבוגרים, עיון וכתיבה קומית ועוד), פשוט הכשירו אותי למה שאני עוסק בו כעת, באהבה רבה, וגם ביראה רבה – מגלה כותבים, מצמיח להם כנפיים ומלווה אותם בכול שלבי הדרך, למן פיתוח הרעיון והכתיבה הראשונה, דרך הכנת תכנית עבודה לכתיבת גרסה שנייה של הספר, עריכתו, הטיפול בהורדתו לדפוס ועיצובו – ועד ליחסי הציבור לספריהם.

     אלה הדברים שאני הכי אוהב לעשות, הן למען אחרים והן למען יצירתי. ולכן, צדק מי שאמר לי השבוע, שזכיתי לעסוק בדבר שאני הכי אוהב לעשות, ליצור בו וגם להתפרנס ממנו. זו אכן האמת.

     אנא מכם, אם אתם רוצים לכתוב, בואו ללמוד אצלי. ואם כבר כתבתם כתב-יד של ספר, העבירו אותו אלי מקודם לכול צעד שאתם עושים. תנו לי לעזור לכם. לא בגלל הכסף. בגלל האמונה שלי, שראוי לי לעזור לכול אדם המבקש לכתוב ובסופו של יום גם לפרסם את כתביו, בצורה הטובה ביותר.

     את כל המחשבות האלה חשבתי בימים האחרונים, וביתר שאת ברדתי כמה קילומטרים, מן הקיבוץ עד לכפר הסמוך. רק באמצע הדרך קלטתי פתאום, שמרבית הדרך היא ירידה, וכי בדרך חזרה אצטרך לעלות אותה ברגל.

     איך אעשה זאת, שאלתי את עצמי. והאם אינני מסכן את עצמי, בהולכי כך, חשוף לגמרי, בכביש היורד מן הקיבוץ אל הכפר, באזור שאני אמנם כבר גר בו חודשיים, אך אינני מכיר את כול סכנותיו.

     אל תדאג, אילן, שמעתי בתוכי קול אומר לי, ישועת השם כהרף עין. שום דבר לא יקרה לך. אתה תסתדר.

     אבל כשסיימתי את הקניות בכפר והתחלתי עולה לכיוון תובל, פתאום הבנתי שאין לי כוח לזה. שהגזמתי באתגר שלקחתי על עצמי. שרגליי אינן נושאות אותי עוד. כאבי שרירים עזים פשו בשוקיי, אם מחמת המאמץ ואם מחמת הסטטינים הארורים, מפרקי השרירים האלה, ואני ידעתי שאני פשוט לא יכול להמשיך ללכת ככה, במעלה הדרך.

     אז נעמדתי בצומת, ונופפתי בידי לטרמפים. עברו הרבה מכוניות, שועטות בפיתולי הכביש העולה לחלקו העליון של דיר אל אסד וממנו גם לתובל ולפלך. כמעט ואמרתי נואש, עד שעצרה לידי מכונית, מתוכה חייך אלי אחד מחברי הקיבוץ, אב של ילדה בגן של מיכאל ושל דניאל.

     הוא פינה לי מקום לידו, שוחחנו בנעימים בדרך, והוריד אותי מול פתח ביתי.

     "ישועת השם כהרף עין," מלמלתי לעצמי כשנכנסתי הביתה. בחיי שכך אמרתי.

     ועכשיו, שהתיישבתי לכתוב, צפו בי פתאום המילים האלה, המצויות בכותרת הפוסט שלי, מתוך ברכת מחייה המתים בתפילת העמידה. "רוֹפֵא חוֹלִים, סוֹמֵךְ נוֹפְלִים, מַתִּיר אֲסוּרִים."

     אינני ריבונו של עולם ואינני מתיימר להיות הוא, חלילה. אבל אני קצת מחייה מתים, קצת רופא כתבי-יד חולים, בהחלט סומך נופלים ומתיר אסורים, כשזה נוגע לטקסטים שצריך לפתוח אותם, לאווררם וליילדם אל העולם.

     בקיצור, אני סוג של מיילדת. של ספרים.

     אז אם אתם/ן בהיריון עם ספר, תודיעו לי, ובואו לבקר.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.