לפני כמה חודשים באו אורחים אל ביתי, לסוף שבוע. ניקיתי לכבודם את הבית וגם את המקרר. רוקנתי מדף ראשון ממצרכים, והתכוונתי לרוקן את שאר המדפים, לשלוף מתוכו את מדפי הזכוכית שלו, להשעין אותם אלכסונית בכיור הכלים ולשטוף אותם בסבון ובמים.
רק רוקנתי את המדף הראשון, והוא התפוצץ פתאום בתוך המקרר, מפזר אלפי רסיסים זעירים ומכתות זכוכית לכל עבר, על כול מוצרי המזון שהיו מאוחסנים במקרר.
בזעזוע עמוק הוצאתי את כול המצרכים מן המקרר, פיניתי ממנו בזהירות, ביעה וסמרטוט, את מכיתות הזכוכית, מיינתי את כול תכולת המקרר, ניגבתי מעליה את רסיסי הזכוכית וזרקתי כול מוצר שהיה לא מכוסה כראוי, שמא חדר לתוכו רסיס זכוכית, ואז הזמנתי מדף חלופי תחת זה שנשבר, התפקע, כנראה מהפרשי טמפרטורה פתאומיים.
עבר זמן. חיכיתי הרבה עד שהגיע אל ביתי השליח ובידיו מדף זכוכית חדש.
בינתיים, לפני כחודש, התקיימה בישוב שלנו ארוחת ליל שישי קהילתית. כול מי שרצה להשתתף בה בישל משהו מעשה ידיו, והביא והניח אותו על שולחן ההגשה בחדר האוכל, למען כול שאר החברות והחברים.
שמחתי מאד על ההזדמנות להעביר ליל שישי עם החברים והשכנים כאן. לכן בישלתי עוף בקארי, דאל עשדים ומרחק עדשים ובטטה, והבאתי אותם, יחד עם חלה ויין, אל חדר האוכל.
אט אט נאספו כול המשתתפות והמשתתפים, ושולחן ההגשה נמצא בהמון סוגי בשר, פשטידות וסלטים. שולחן ליל השישי היה רבגוני לתפארת.
העוף בקארי שלי ודאל העדשים נחטפו עד מהרה. בינתיים חיממתי את סיר המרק על הכיריים הענקיים במטבח של חדר האוכל, ואז הגשתי אותו לשולחן והשענתי מצקת על ידיתו.
מקץ זמן קצר ניגש אלי גבר צעיר, אחד מן הזוגות הצעירים שנקלטו לאחרונה בישוב. “היי אילן,” אמר לי, “הרחקתי את המרק שלך משולחן ההגשה כי הייתה בו זכוכית.”
“מה, מה פתאום?” התגוננתי, “איך ייתכן שהייתה בו זכוכית? הרי אני זה שבישלתי אותו, וגם אכלתי ממנו. לא יכול להיות שהייתה בו זכוכית.”
“עובדה,” הוא חייך.
סבר פניי החמיץ. בלבי כעסתי עליו. חשבתי בלבי שזה לא ייתכן. שהמרק יצא לי כול כך מוצלח, ואם לא יאכלו ממנו החברים והחברות, בניי ואני נאכל ממנו עד שובעה.
וכך היה.
השבוע ראיתי שעלי לנקות שוב את המקרר. כדרכי, רוקנתי אותו ממצרכים, שלפתי ממנו את מדפי הזכוכית, עברתי על קירותיו הפנימיים בספוג כלים ספוג במים חמימים עם סבון, ואז ניגבתי הכול בנייר סופג. או-אז, בפינה נסתרת, מאחורי אחת המסילות של מגירת הירקות, שהוצאתי החוצה מן המקרר, הרגשתי משהו קשה.
לתדהמתי ולחרדתי גרפתי משם כמה מכיתות זכוכית.
רק באותו רגע נזכרתי בזכוכית שבמרק, ובמדף שנסדר ונשבר באחת לאלפי רסיסים, חודשים מקודם לכן, בתוך המקרר שלי.
באותו רגע הבנתי שעלי להפוך לבעל תשובה.
זה ודאי נשמע לכם/ן מוזר. איך יכול אדם להפוך לבעל תשובה מרסיס זכוכית במרק. אבל אני הבנתי באותו רגע, שאינני חייב לגדל את זקני, אף על פי שאפשרות זו עלתה על דעתי לאחרונה, אחרי שבחור אלמוני, שחיזר אחריי באחד מאתרי ההיכרויות לגברים, שלח לי תמונה שלי שנטל מן הרשת, והוסיף עליה, בתוכנת ‘פוטושופ’, זקן שיבה מטופח, שהחמיא לי מאוד; אני גם לא חייב מיד לחבוש כיפה, אף על פי שאני מהרהר בזה כבר עשרים שנה ויותר, מאז עמדתי על אמונתי העמוקה בכוחה של האמונה, כול אמונה, לעצב את חיי ולהנהיגם, לתקנם ולהבריאם. לא חבשתי כזו לראשי, אף על פי שבעבורי חבישת כיפה תעיד רק על חיבור ביני לבין עליונים, ביני לבין עולם הרוח – מפני שהיא עלולה להיתפס אחרת בידי אחרים, ולגרום לתיוג שלי כאדם דתי על פי התפיסה המקובלת, עם כול הקונוטציות הנלוות אליה – מצניעות ועד גזענות – ועל כן גם כמי שמאס ובעט בחייו כאדם חילוני.
הבנתי שברגע זה הפכתי בתוכי לבעל תשובה במובן הכי עמוק של המלה – אמון בכוחות עליונים, המשתלבים בחיים, מניעים ומעצבים אותם, יחד אתי, וגם אמון בבני אדם, בטוב הראשוני שלהם ובאי-כוונתם להרע. ואת אמות המידה האלה נטלתי גם על עצמי, זה מכבר, ועתה ביתר שאת.
בעיקר הבנתי, שלכול אחד מאתנו יש זכוכית במרק, וראוי לכול אחד מאתנו לא לחשוב, שאצלו לעולם לא הייתה ולא תהיה זכוכית במרק, וראוי לכול אחד ואחת מאתנו לבדוק מדי יום ביומו, בשבע עיניים, שמא נשתרבבה לו זכוכית במרק, אם היא באה בצורת קינאה וצרות עיין, צדיית רע, רכילות או הוצאת שם רע.
כן. הפכתי בהחלט לבעל תשובה. חילוני באורחותיי, דתי בלבי ובערכיי, ובלי שום סימן היכר ניכר לעין, מלבד עין פנימית בוחנת אחרי מכתות זכוכית במרק.
וכמו שכתבתי לחברי הטוב, בשעה שתהה מדוע הכתרתי פוסט משלי השבוע עם ראשי התיבות בס”ד, בסיעתא דשמיא, עשיתי זאת כדי לקרוב אל א/נשים דתיים, שיקראו מה שהיה ברצוני לומר להם/ן. ואני חש עם זה בסדר גמור, משום שכשם שאני יכול לכתוב שירים סאטיריים נכוחים וחדי מבע, אני גם כותב סיפורת יהודית רווית אמונה. לשמחתי, תפיסתי את עצמי ואת חיי וגם את אמונתי ודתי פתוחה דיה כדי להכיל בה את סתירותיה. ואולי זה מה שהופכני באמת לבעל אמונה. היכולת להכיל בתוכה גם את היפוכה, את הכפירה בה.
וזה כול האדם.
