החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (80)
לפני שבוע, כשכבר היה ברור שגל האומיקרון מרים את ראשו, ידעתי בדיוק מה עלי לעשות. נסעתי למשתלה האהובה עלי, משתלת כפר מנדא, לקנות בה זרעים. אם חלילה יהיה סגר, או נהיה בבידוד, אמרתי לעצמי, טוב שיהיו בידי שקיות זרעים לזריעה בחצר.
לנסוע לשם זה לא סיפור פשוט. נוסעים בכביש 854, המתפתל מפאתי דיר אל אסד אל המועצה האזורית משגב ומעבר לה, עד צומת הכביש לנצרת. אבל דווקא מול המשתלה בחר מישהו להציב גדר הפרדה, כנראה כדי למנוע פנייה שמאלה מן הכביש הסואן אל המשתלה, ולכן צריך להמשיך לנסוע כמה קילומטרים הלאה עד שניתן להסתובב.
אבל המאמץ משתלם. המשתלה הזאת פשוט נהדרת. יש בה חצר ענקית עם המון כדים, חפצי נוי ושתילים בגדלים שונים, מנבטה של שתילי ירקות ופרחים, חדרים שלמים של ציוד חקלאי לגינון ביתי ומקצועי, ועוד.
שעה ארוכה הסתובבתי בין מגשי ההנבטה. הפעם קניתי מעט שתילים, של כרוב וכרובית וברוקולי. אך כדרכי, קניתי זרעים יותר מכפי שחצרנו יכולה להכיל. זרעי ברוקולי וצנונית, מלפפון וקישוא, עגבניות ועגבניות שרי, כוסברה ופלפל חריף. ולקינוח גם תרסיס נגד מזיקים שנטפלים לשתילי הירקות ותוספת ברזל לעצי ההדר המצהיבים.
השבוע, בהפוגת הגשם הראשונה, התלבשתי היטב, מחמת הקור, נעלתי את נעלי העבודה שלי ויצאתי אל החצר. זרעתי בה כוסברה, שאני כל כך אוהב, ועגבניות. הבוקר, בוקר שבת שמשי ונעים, זרעתי עגבניות שרי. כך, בכול יום בימים הבאים, אמצא חצי שעה של נחת, בין כתיבה לעריכה ובין קור ורוח וגשם לבין שמש קרה, ואזרע עוד משהו.
האדמה פה כה פורייה, אחרי הגשם, אדומה ועזה ורוויה, שזה ממש זועק לשמיים, לשתול ולזרוע משהו בכול יום ביומו, כדי שבהמשך העונה, בחורף ובאביב, יהיו כאן גידולי שדה.
בינתיים יש כאן מנגולד ופטרוזיליה, תפוזונים סינים ולימון, שומר ובזיליקום. אם אספיק לזרוע כראוי, הגינה תעלה את תנובתה עוד חודשיים-שלושה בערך, וזה ישמח אותי מאוד.
העבודה בגינה מרגיעה, מאזנת ומקנה לי תקווה. שיהיה בסדר. שהמגפה הזאת תחלוף, החיים ישובו להיות נעימים וקלים יותר, ואגב כך, שנוכל ליהנות מתנובת הגינה והלול שלנו ולשמוח שאנחנו גרים כאן, בתובל, בגליל, על פסגת הר, שאדמתו דשנה ופניו מסורקים ברוחות מזרחיות.
ועכשיו שנגמור עם האומיקרון הזה, ושיהיה לכולנו רק טוב.
