לחתור בתוך ריק, לגלות חירות בתוך סבל.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (103).

     אחרי 48 שעות של קריאה אינטנסיבית בספרו של ויקטור פרנקל, "האדם מחפש משמעות", אני מרגיש קצת כמו אותו אדם שדיבר שירה, מבלי שידע זאת, עד שגילו לו שהוא משורר. את ספרו של פרנקל קראתי אי-אז בנעוריי, ושכחתי ממנו, כפי ששכחתי כל דבר שקראתי במשך חיי. אך מסתבר, שכנראה לא הכול נשתכח ממני, מפני שבקריאתי אותו היום מחדש הבנתי, שאת רוב חיי ניהלתי ועודני מנהל על פי תורתו.

     מדוע נזכרתי דווקא כעת בספרו של פרנקל, שהיה רב-מכר בנעוריי? מפני שבמלאת 75 שנה לצאת הספר לאור החליטו בכול העולם להוציא לאור מהדורה מחודשת ומוערת שלו, ובישראל עשתה כן, ממש השבוע, הוצאת כנרת זמורה, בתרגומה המחודש והעדכני של יעל ינאי, ועם עריכה מדעית של ד"ר דידה קימור.

     הסמכות והבהירות שוויקטור פרנקל כותב בהן נובעות לא רק מהיותו נוירולוג ופסיכיאטר, אלא קודם כול מפני שהוא שורד שואה, שעבר במחנות ריכוז והשמדה שונים. הוא עבר בהם לא כרופא, אלא כאסיר מספר 119104, "רוב הזמן חפרתי באדמה והנחתי מסילות לקווי רכבת", וקודם כול חווה בה את הִדקקות הקיום האנושי שלו, "לא היה לנו דבר כעת למעט גופינו החשופים, נטולי שיער כליל. כל קניינו, פשוטו כמשמעו, לא היה אלא הווייתנו העירומה. איזה עוד קשר חומרי כלשהו נותר לנו לחיינו הקודמים?". עוצמת החוויה הנוראה הזאת, ויכולתו להתבונן בתיאוריה הפסיכותרפית שפיתח, תוך כדי התנסות בסבל בל יתואר, הן שמקנות תוקף עמוק לתורתו.

     פרנקל מתאר בספרו הקטן, אך רב ההשפעה, את התפרקות נפשו של האסיר, ואת הידרדרותו לכדי מדרגה של בעל חיים, ששוֹביו מנצלים עד תום את כוחותיו לעבוד, עד להשמדתו, אך מבהיר: "אפשר ליטול מן האדם הכול חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש –  לבחור את עמדתו במערכת נסיבות נתונות, לבחור את דרכו." ובמקום אחר: "בכל מקום ומקום אדם ניצב מול הגורל, מול הסיכוי להשיג משהו בכוח סבלו."

     חלקו הראשון של הספר, המספר את סיפורו האישי במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא כור המצרף ושדה החקר שנכפה עליו. חלקו השני מביא את תמצית תורתו, הלוגותרפיה. "הלוגותרפיה," הוא כותב, "מתמקדת יותר בעתיד, כלומר במשמעויות שעל המטופל לממש בעתיד […] הלוגתרפיה מעמתת את האדם עם משמעות חייו ומכווננת אותו כלפיה." על פי הלוגותרפיה, "החתירה למצוא משמעות לחיים היא הכוח המניע הראשוני של האדם."

     מה שגילה לי את השפעתו העמוקה של ויקטור פרנקל על חיי היה קודם כול ההיזכרות באבחנה שלו בדבר חיוניות המתח למהות האדם. אני חי בתוך מתח מתמיד, שפרנקל מיטיב לתארו. אך לא זכרתי כלל כי זוהי השקפתו לגביו: "בריאות הנפש מבוססת על מידת-מה של מתח, מתח בין מה שאדם כבר השיג בחייו לבין מה שעליו להשלים עוד; או הפער בין מה שהאדם הנו היום לבין מה שהוא ראוי ועשוי להיות. מתח זה טבוע במהותו של אדם וחיוני אפוא לרווחה נפשית.  בל נהסס אם כך מלאתגר אדם להגשים פשר פוטנציאלי. רק בדרך זו נעורר את שאיפתו לפשר משלב החביון."

     "מי שמניח כי הצורך הראשון של האדם הוא להגיע לשיווי משקל – או בלשון הביולוגיה הומואוסטאזיס, משמע מצב של היעדר מתח – טועה טעות מסוכנת בתפיסת המושג של היגיינה נפשית. לא מצב של היעדר מתח נחוץ לאדם, אלא השאיפה למטרה ראויה והמאבק להשיגה, יעד שבחר מרצונו. האדם אינו זקוק לפורקן המתח בכל מחיר, אלא לתביעה שיקום ויגשים פשר פוטנציאלי שמצפה לו."

     פרנקל מנתח את הריק הקיומי, שכולנו חווים אותו, על שלל הופעותיו ומסכותיו, ומבהיר כי אדם אינו צריך לחפש אחר פשר חיים מופשט, לפי שלכול אחד תפקיד או ייעוד משלו בחייו, ואיש אינו יכול להכתיבם לו, מלבד הוא עצמו. הוא גם מזהיר מנטיית האדם להפוך לקונפורמיסט או לנתין של דיקטטורה, ומדגיש כי חירות האדם אינה אינסופית, מפני שהוא מחויבת להיות מחוברת לאחריות: "הלוגותרפיה מבקשת להקנות למטופל את מלוא המודעות לאחריות שלו. מכאן שעליה להניח בידו את הברירה לקבוע על מה, בפני מה ובפני מי הוא רואה את עצמו אחראי."

     "האדם אינו תלוי כליל בתנאים בעולם דטרמיניסטי," כותב פרנקל, "אלא הוא עצמו קובע אם להיכנע לתנאים או להיאבק בהם […] האדם הוא בעל כוח הגדרה עצמית. קיומו אינו קיום סתמי, אלא הוא מכריע בכל עת מה יהיה קיומו, מה יהיה גורלו ברגע הבא. כיוצא בזה, כל אדם בן חורין להשתנות בכל עת."

     בשעה ששבתי וקראתי את הדברים האלה, הבנתי עד כמה היו הם, וגלגוליהם בכתבי האקסזיסטנציאליסטים, עִצבו את חיי. מאז ילדותי חשתי שונה, וכול יציאה מעולמי הפנימי אל המציאות החברתית הייתה כרוכה בעבורי בסבל. אבל ההבנה בתוך הריק הקיומי שכולנו חיים בו, ובתוך הסבל האנושי שחברת בני האדם מזמנת על פרטיה, אני יכול וחייב וראוי למצוא, לברוא ולכלכל את תכלית חיי ואת ייעודי, הם שהחזיקו אותי בחיים מאז נעוריי ועד הנה, ונתנו ועודם נותנים לי את הכוח לחיות במתח המתמיד שבין מה שהשגתי לבין מה שעוד ברצוני להשיג, בין מי שהייתי לבין מי שאני שואף להיות. זה לא מעט בזכות ספרו הצנום, אך המחזיק הרבה, של ויקטור פרנקל. והלוואי  ואצליח להוריש תורתו במתכונת זו גם לבניי.

     בקריאה המחודשת בספר חשוב זה קלטתי עוד משהו. את מוגבלות הפסיכואנליזה ככלי לחיים, את היותה מקבעת במקום משחררת, תוקעת בעבר במקום מתוות דרך לעתיד, וגם, עד כמה הדברים שמספר פרנקל על הפגיעה באדם, במחנות הריכוז וההשמדה הנאציים, תקפים גם כיום, במאה העשרים ואחת, אם כלפי בני המיעוט האוֹיגֶרי ומיעוטים אחרים הכלואים במחנות ריכוז בסין, ואם לגבי אזרחי אוקראינה, שלפחות חצי מיליון מהם הובלו ל'התיישבות מחדש' בתוך רוסיה, בעקירתם האכזרית מכול מה שזיהו כחייהם, ומיליונים אחרים חווים מזה כמה חודשים, וברגעים אלה ממש, שבהם אתםן קוראים את דבריי כאן, את המיטוט המוחלט של מה שהכירו בתוך חייהם ואת הפשטתם מכל מדרגת אנוש. האנושות למדה הרבה, גם מן הלוגותרפיה, ולא למדה דבר. נדמה כי בני האומה האוקראינית, הלוחמים על חירותם מול הדורסנות הפשיסטית של משטר פוטין, הם המקיימים כעת את לקחי תורתו של ויקטור פרנקל – הם נאבקים בתוך סבל איום ונורא על זכותם להיקרא בני האומה האוקראינית, על זכותם לחיות בדמוקרטיה ליברלית ועל זכות היסוד שלהם כבני אדם.

     לכן, עדותו של פרנקל בספרו היא כול כך מלאת סמכות ותוקף. או, כפי שהוא כותב לקראת סוף ספרו:

     "כפרופסור לשני תחומים, נוירולוגיה ופסיכיאטריה, אני מודע במלואי לשיעור שבו האדם כפוף לתנאים ביולוגיים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים. אבל נוסף על היותי פרופסור בשני תחומים, אני גם ניצול של ארבעה מחנות – כלומר מחנות ריכוז – ובתור שכזה אני עד לשיעור הלא צפוי שבו האדם מסוגל להפגין עמידות והתנגדות גם בתנאים הכי קשים שאפשר להעלות על הדעת."

     אם יש ספר שראוי שיוכנס מיד לתוכנית הלימודים בכיתות העליונות של בתי הספר בישראל, הריהו הספר הזה. זאת, לפי שהוא מביא את לקחי השואה לא בצורה סתגרנית, לאומנית ואפלה, אלא כתורת חיים מוארת, שראוי לחיות בדרכה.