התנגדות ושמחות אחרות (8).
מכל החברות והגופים במשק, דווקא בנק דיסקונט הוא שהרים ראשון את נס המרד, והודיע הבוקר, כי לא יעניק שירות ולא יעניק אשראי לאף אדם או גוף, המפלים בני אדם על בסיס מוצא, גזע, מין, נטייה מינית וכדומה. אחריו באו מור קרן פנסיה, וייז, AIG, קבוצת מקאן, חברת סטרטאפ שפספסתי את שמה, מיקרוסופט ורופאי בית החולים רמב"ם בחיפה. ככל שחולפות השעות יתווספו עוד אליהם.
התעוזה הציבורית שהפגינה הנהלת דיסקונט ריגשה אותי מאד, גם באופן אישי. במרוצת חיי עבדתי עם כמה וכמה בנקים בישראל. הבנק היחיד שנשארתי אתו כול השנים האלה, דרך כול התהפוכות העסקיות והאישיות שעברתי, הוא בנק דיסקונט. זה הבנק היחיד שלא תבע אותי, כאשר בית הקפה שלי, 'קפה תיאו', נסגר עם חובות של מיליון וחצי שקלים בשנת 2002, זה הבנק היחיד שמימן בהלוואה ללא ערבים, שאני מחזיר עד עצם היום הזה, את הליך הפונדקאות בזכותו נולדו לי בניי, מיכאל ודניאל.
סיפרתי על כך לא אחת. אך היום במיוחד ראוי שאספר על כך שוב.
כאשר שמעתי על אפשרות הפונדקאות בהודו יצרתי קשר עם מרפאתה של ד"ר שיבאני בניו דלהי. התברר לי, שכדי לממן את הליך הפונדקאות אזדקק למאה וחמישים אלף שקלים. סכום עתק בעבורי. השנה הייתה 2011. הייתי שנים מעטות אחרי שסיימתי בהסדר את חובותיי לבנק מרכנתיל, לבנק הפועלים ולבנק המזרחי, בגין ההתמוטטות של בית הקפה שלי. עבדתי כאיש יחסי ציבור וכמורה לכתיבה.
ניגשתי אז אל ריקי בכר, סגנית מנהל סניף 100 בשדרות רוטשילד, שאני עובד עמו עד עצם היום הזה. ריקי בכר היא רעייתו של ריקי בכר, שהיה יו"ר ועד העובדים של דיסקונט. כן כן, זו לא טעות. כאשר שמעה שאני זקוק למאה וחמשים אלף שקלים אמרה לי, "קדחת. רק עכשיו סיימת עם הבלגן שהיה לך עם בית הקפה. בשביל מה אתה צריך כל כך הרבה כסף, השתגעת?"
"אני רוצה להיות אבא," אמרתי לה, "וזה מה שזה עולה."
ריקי תלתה בי עיניים נדהמות. וחשבה רגע.
"אם זה מה שאתה רוצה, אוריד בשבילך את השמים," הבטיחה.
למחרת היום התקשרה אלי.
"סידרתי לך הלוואה של מאה וחמישים אלף שקלים בלי ערבים," בישרה לי, "בוא, תיקח את ההלוואה ועשה אותי סבתא."
באתי, חתמתי, לקחתי.
בזכות ההלוואה ההיא יש לי היום שני בנים מדהימים בני עשר וחצי.
מאז החוב הזה תפח. עשור של גידול ילדים לבדי זה לא צחוק. לקחתי עוד הלוואות, שקעתי כהוגן, עד שפניתי לייעוץ מעמותת 'פעמונים.' היום אני מאוזן. תיאורטית. אבל מעשית, השבוע פדיתי את כל כספי הפנסיה שצברתי בשנות עבודתי באוניברסיטה הפתוחה, כדי לעבור את החודש הזה, ואת החודש הבא. לשלם 6500 שקלים מדי חודש על חבויות בנקאיות לדיסקונט זה לא צחוק. אבל אני לא מתלונן. בזכות הבנק הזה מתאפשרים חיינו.
והם טובים, החיים.
תודה לבנק דיסקונט, שעומד מאחורי לקוחותיו וכלל אזרחי ישראל. תודה שאתם שומרים על זכויות האזרח והפרט שלנו, על שוויון ועל אי-הדרה של אף אדם, בשל מוצא, גזע, אמונה, מין או נטייה מינית.
אמרתי זאת בעבר לדוברות הבנק – בכל רגע נתון, שתרצו שאבוא עם בניי ונספר את סיפורנו מול מצלמה, כפרסומת חינם לבנק דיסקונט, נעשה זאת בשמחה. אני בטוח שאם רק תבדקו אצל מנהלי ומנהלות הסניפים תמצאו עוד סיפורים אנושיים מרגשים, שהתחוללו בזכות בנק דיסקונט, כמו הסיפור האישי שלנו. ועם כול הכבוד לרותם סלע, ויש לי אליה הרבה כבוד, אני בטוח בדבר אחד – לו תצאו בקמפיין פרסומי של סיפורים אישיים של לקוחותיכם, על גיוון אנושי, שוויון ואי-הדרה, תצאו גדולים. לא רק פיננסית, גם ציבורית, מוסרית. כפי שמתחייב בעת הזאת לעשות.
