אני אוהב את הארץ הזאת. היא מולדתי.
גדלתי בבית של שני ניצולי שואה, שלימדו אותנו כבר מילדותנו שאין לנו ארץ אחרת. כאשר ביקרתי בעיירת הולדתו של אבי, נובוסליצה, באוקראינה, גם יכולתי להיווכח בכך. שעות ארוכות סבבתי שם, מחפש שריד כלשהו לחיים היהודיים שהיו שם, בעיירה ששני שליש מתושביה היו יהודים. אבל הסימן היחיד שמצאתי היה בית העלמין העתיק, וקברות האחים.
בית הכנסת ברחוב הראשי הפך למועדון טניס. בית הספר לבנות הפך למועדון. בשום בית לא נגלה לי מגן דוד, על שום משקוף לא מצאתי כתם בהיר במקום שהייתה מזוזה דבוקה אליו. היהודים שחיו בעיירה הזאת, ערש הלידה של משפחתי, נרצחו או גורשו ממנה. כאשר ראו אותי הגויים מסתובב ברחובותיה חבוש כיפה, הביטו בי במבטים מזרי אימים.
ישראל היא מולדתי והיא ביתי. אינני חושב לעזוב אותה בשום מצב. גם כאשר היא מנואצת בפי כל, אני יודע שישראל היא ביתי.
די ברשימה קצרה זו כדי להתחיל את הבלוג שלי.
אילן.
אני תוהה, מה הביא אותך לכתוב את הרשימה הזאת? האם השורש הרך שנטעו הוריך בארץ הזאת לא חזק דיו? הארץ הזאת על פי הגדרתה, ועל פי החוק הבינלאומי הוא ביתו של העם היהודי. יחד עם זה כן, יש טעויות, גדולות וקטנות, ויש לגנות את המעשים. יש אלה שמערערים על קיומה של המדינה גם אם לא יעשו מעשים מגונים! וגינוי מעשים שלא יעשו לא מערער על קיום המדינה.