VTS – Visual Thinking Strategies – היא שיטת הדרכה, המשתמשת באמנות ככלי לפיתוח חשיבה ביקורתית ויצירתית וכן מיומנויות התבוננות, אבחנה ותקשורת. השיטה מבוססת על דיון דמוקרטי מונחה שמזמין את המשתתפים להתבונן ולחקור יחד יצירת אמנות, תוך חשיפת רבדים שונים. דיון VTS מאפשר להעלות פרשנויות המגובות בעדויות מנומקות בסביבה בטוחה ולא שיפוטית.
אל נפלאות השיטה הזאת התוודעתי דרך חבר נעוריי ואהוב לבי, אורן שלוסברג, יליד ארה”ב, שעלה ארצה עם אחיו והוריו, גדל כאן שנים רבות ואז שב לארצות הברית, שם הוא חי עם בן זוגו ארווין ועם ילדיהם. אורן מנחה ותיק של סדנאות בשיטה זו בארה”ב, והוא שהביא אותה אל מוזיאונים ואל מערכת החינוך בישראל.
השיטה מועברת כאן באמצעות מנחים, החברים יחד בעמותה, שאני אחד מחבריה המייסדים. עוד על השיטה תוכלו לקרוא כאן, באתר של אפוק טיימס, ממנו גם נטלתי את הגדרת השיטה לעיל.
לפני כמה שנים הצעתי לאורן לשלב שירה עברית בסדנאות שהוא מעביר, והוא נענה לזה בשמחה, ושילב בסדנאותיו את השיר ‘איש יושב’ של ישראל אפרת:
אִישׁ יוֹשֵׁב וּלְפָנָיו צַלַּחַת עֲמֻקָּה
שֶׁל דֻּבְדְּבָנִים אֲדֻמִּים,
וּמִבָּזִיךְ עַל מַדָּף מִתְמַשֵּׁךְ חוּט קְטֹרֶת כְּחֻלָּה.
הוּא מֵרִים בִּצְבָת עֲדִינָה שֶׁל אֶצְבָּעוֹת חִוְרוּת
חֲמוּצִים וּמְתוּקִים
וְיֵשׁ יִתְעַקֵּם, יַפִּיל דֶּמַע אֶל תּוֹךְ הַצַּלַּחַת.
עַד יִיעַף, רֹאשׁוֹ נָד, הַתַּלְתַּל הַכָּחֹל
שׁוֹקֵעַ אַט אַט –
וְיֶלֶד הוֹלֵךְ עֵירֹם אֶל הַדֶּלֶת.
(מתוך ישראל אפרת, מלים ודממה,
ספריית פועלים, 1973)
השיר הזה אהוב עלי מאוד, ואני מלמדו בכול סדנאותיי. כעת מתברר, שעשה נפלאות גם בשיטת VTS.
לאחרונה פנתה אלי ראש תוכנית אמנות החשיבה על פי VTS בישראל, רווית דקל, וביקשה שאמצא עוד שירים כאלה, הפעם מן השירה הערבית המתורגמת לעברית.
מיד עלה בזיכרוני שיר קצר ומקסים של המשורר הפלסטיני סמיח אל-קאסם, שפורסם בתרגומו של פרופ’ ששון סומך, אי שם בראשית שנות השמונים, ב’עיתון 77.’ הדימוי המרכזי בשיר הוא של עגילי זהב של השמש, או השמש כעגיל זהב. למגינת לבי, לא מצאתי את הגיליון המסוים שהשיר הופיע בו בארכיון כתבי-העת שלי – ואני שומר כל דבר שכתבתי וכל דבר שקראתי מאז עמידתי על שלי – אבל מצאתי כרך של גליונות ‘עיתון 77,’ בהם נדפסה אנתולוגיה חודשית של שירה ערבית מתורגמת, מפרי עבודתו של פרופ’ ששון סומך. נטלתי משם שיר אחר של סמיח אל-קאסם.
אחרי כן ניגשתי אל מדף ספרי השירה הערבית המתורגמת בספרייתי. כאן כבר מצאתי שפע. את הספר ‘נהר פרפר’, משירת סוריה ולבנון הצעירה, בתרגומו של סומך, את ‘תלאובותה שמש’ של ג’ברא א.ג’ברא, בתרגומו של רוג’ה תבור, את ‘אני כותבת בדיו לבנה’ של סיהאם דאוד, את ‘מבחר מן השירה הערבית החדשה,’ בתרגומו של שמואל רגולנט, ואת המתנה האחרונה שקיבלתי מידידי, רפי וייכרט, בעלי הוצאת ‘קשב’ לשירה ועורכה – ספרו של המשורר העיראקי פאדל אל-עזאווי, ‘בסוף כול המסעות,’ בתרגומו של עידן בריר (הוצאת קשב לשירה, 2016).
שלחתי לרווית שירים מן הקבצים השונים. אבל שיריו המיוחדים של פאדל אל-עזאווי תפסו אותי יותר מכול. הנה אחד מהם:
זה שיר נהדר כשלעצמו, ומיוחד לצורך יצירת שיח על אמנות, על שירה. כך גם שיר נוסף משלו:
צער העולם הניכר בשיר זה, מובא באופן שונה ומצמרר, ואישי מאוד, גם בשיר הבא:
פעם אמר מישהו, אני לא זוכר מי, שאם אנחנו רוצים להכיר את נפש אויבינו מן הראוי שנקרא את שירי המשוררים של אומותיהם. זה נכון במישור המודיעני, אבל במישור הפואטי המשוררים האלה אינם אויבי, אלא עמיתיי.
רק שימו לב כמה כאב וכמה זעזוע מסבות השורות האחרונות בשיר האחרון שהבאתי בפניכם. “אם תרד אל נפשך/תמצא צעיר מולקה בכיכר/ועל עיניו מסיכת המוות.”
כדאי לקרוא שירה ערבית. הן כדי להכיר את המרחב, והן כדי להבין לעומק התרבות הערבית לגווניה. יבורכו המתרגמים העושים מלאכתם בתחום זה. ותודה לעמותת VTS ישראל, שזיכתה אותי ברגעים אלה של התבוננות בשירת ערב.
ואם למישהו מצלצל מוכר תיאור השיר האהוב והאבוד לי של סמיח אל קאסם, מ’עיתון 77,’ ויש לו אותו באמתחתו, אשמח אם ישלח לי אותו.
שיהיה לכם ליל מנוחה.
נהניתי.