אחד השיעורים הגדולים שזכיתי בהם בשל הריחוק החברתי, שנכפה עלינו בשל מגפת הקורונה, הוא פיתוח ושימור מִרווחים. הסוגייה הזאת מעסיקה אותי למן נעוריי, ונובעת מעצם טבעי. אני אדם יצרי ובעל תעצומות רגשיות כבירות. לעתים קרובות אני נענה לגירוי, לרמז, לפיתוי או לאיום בדחף עז, בפעולה מהירה, העלולה להיתפס בעיני זולתי כסערה מתגוללת, גם אם לא מדובר בתוקפנות, כי אם בהצפה של אהבה.
מציאת המרווח בין גירוי לתגובה, בין מחשבה לפעולה, מעסיקה אותי שנים. בספר-שיריי "וראשיתו באהבה," שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1986, פרסמתי את "שני פרקים ראשונים," טְריולֶט חסר, שני שירים במקום שהיו אמורים להיות בו שלושה, לו הייתה האהבה המובעת בהם מתגשמת. בטריולט הזה ניסיתי לעמוד על המרווח בין מחשבתו של הבחור שהתאהבתי בו אז, פסנתרן, לבין הקליד שהוא נוגע בו, ולדמות אותה למחשבת נגיעתו בגופי: אַהֲבָה הִיא הַמּוּסִיקָה שֶׁאַתָּה מְנַגֵּן – / יָד הַמַּרְחִיפָה עַל הַמִּקְלֶדֶת,/ גּוּף בְּצִירָיו, / כַּף־רֶגֶל זְעִירָה הַמְּזִיחָה דַּוְשָׁה מָזְהֶבֶת,// מַגַּע תָּו הַמְכֻוָּן כַּנֶּפֶשׁ/ בַּמִּרְוָח בֵּין קְלִיד/ לִקְצֵה אֶצְבַּע – / בְּלִבִּי, תְּהוּדָתוֹ מַרְעֶדֶת." רמז להתפכחות מסיפור האהבה הזה הגיע כבר בחלקו השני של השיר: "אַהֲבָה הִיא הַמּוּסִיקָה שֶׁאַתָּה רוֹקֵד –/ חָזְךָ הַמַּתְרִיס מוּל הַקִּיר הַמָּכְסָף,/ מִכְנָסְךָ הָרוֹעֵד,/ טְפִיפַת רַגְלְךָ עַל רִצְפַּת הַפַּרְקֶט,// מַגַּע הָאוֹר הַנּוֹהֶה מֵעֵינֶיךָ / כַּכְּמִיהָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ / מֻשָּׂאִים רַבִּים מִדַּי, כַּכִּסּוּפִים / שֶׁאֵין לָהֶם וְלוּ נִכְסָף אֶחָד."
בריאת מרווחים היא גם מה שאני עוסק בו בימים אלה. זה התחיל בהתרחקות שלי מן הפוליטיקה הביתה. הרגשתי שהחוץ מלא כוחות קשים, והרבה תעתועים. שאין זה הזמן לנקוט בו פעולה, אלא לשבת בשקט, להתבונן במציאות ולראות לאן מועדים פניה.
זה המשיך ברצון שהתעורר בי, לסדר מחדש בארכיון מסמכים שונים, שנשמטו מארגזיהם במהלך המעבר מנווה צדק לתובל, או בשנים שחלפו מאז. להפתעתי, אלה היו מכתבים ביני לבין בן זוגי הראשון, סער עפרוני, שמת בדמי ימיו משיתוק. קראתי בהם שוב, ואז הבנתי שיותר מדי שנים נאחזתי בו, ובהם. החלטתי לתת לו ללכת.
אחרי כן מיינתי המון פתקאות עם יוזמות ספרותיות משנות השמונים והתשעים, אם בעבור הקהילה הלהט"בית, שנים רבות לפני שהוקם המרכז הגאה, אם במתנ"ס נווה צדק. הדברים הללו ריגשו אותי, ובה-במידה גם הבטתי בהם, ואמרתי לעצמי – זהו זה. זה עבר. זהו עברך. אבל אין לך עוד שום צורך להיצמד אליו. אלה דברים מלפני 30-40 שנים. תן להם ללכת.
כך, אפוא, התגלגלתי מבלי משים למעשה שהשלמתי הבוקר, מסירת חלקו השני של ארכיון כתבי-היד שלי למכון 'גנזים' של אגודת הסופרים, הממוקם בספריית שער ציון בית אריאלה. אתמול העליתי על המכונית המון ארגזים, נסעתי עמם לבית אריאלה, ירדתי אתם למרתף, ועברתי עם אנשי ונשות מכון 'גנזים' הנפלאות.ים על החומר. אחרי שראיתי את הסדר השורר במקום, אוסיף להם עוד כמה ארגזים.
במכון 'גנזים' פגשתי באדיבה גפן, מנהלת המכון, שהייתה דוברת "הבימה" בזמן שהייתי דובר "הקאמרי," ולכן קשרינו המקצועיים רבי שנים, הן בתחום יחסי הציבור והן בתחום הספרות. התרגשתי לפגוש שם גם בדורית שריד, אשתו של יוסי שריד, עיתונאית 'ידיעות אחרונות' לשעבר, שעמה עמדתי בקשרים מקצועיים בעבר. דורית הגיעה למכון 'גנזים' עם הארכיון של יוסי, וכעת, משסיימה לטפל בו, הופקד בידיה ארכיונו העשיר ורב-הממדים של יגאל מוסנזון.
אך טבעה של בריאת מרווחים הוא, שאינה נותרת רק בתחום הפיסי. השבוע, כשניגשתי עם בני דניאל אל פינת המחזור בישוב, כדי להשליך את הזבל, הדפתי לפניי את עגלת הזבל. לפתע שאל אותי דניאל: "אבא, תגיד, אתה חושב שאתה מסכן?"
נעצרתי תחתיי הלום רעם.
"לא, מה פתאום? למה אתה שואל דבר כזה?"
"כי הפנים שלך נראים סובלים. וכשהיינו ב'מיי בייבי' השבוע התעכבת ליד הקופה והיו לך פנים מסכנים."
"דניאל, עכשיו זה בגלל שמעייף אותי להדוף את העגלה, ושם זה היה מפני שעיכבו אותי זמן רב ליד הקופות, ואני אדם חסר סבלנות, קצר רוח," השבתי לו, "אבל אני ממש לא מרגיש מסכן."
השיחה הקטנה הזאת הממה אותי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבנתי באופן רגשי, עמוק, שהבנים שלי הם לא הרחבה נרקיסיסטית שלי עצמי, אלא ישויות נפרדות ממני, סובייקטים בעלי תודעה משלהם, נשמה משלהם, המתבוננים בי ויוצרים לעצמם דימוי שלי בדעתם.
אחרי כן בא עוד דבר. מיכאל ירד איזה יום אחר הצהריים למטה, ושאל אם אפשר להיות יחד. "בטח," אמרתי לו, "מה בא לך לעשות?"
"יש לי 15 דקות," השיב לי, "אז אפשר לשבת בחוץ לדבר."
"למה 15 דקות?" תהיתי.
"כי עוד 15 דקות אני מתחיל משחק פורטנייט עם חבר."
התיישבנו בכניסה לבית ושוחחנו. על בית הספר, על המרכזון, על החיים. אחרי כן הוא עלה למעלה למשחקיו, ואני שבתי אל ענייניי, מתברך בזמן שביליתי בו עם בני.
התחלתי ביצירת מרווחים בתוכי, בין גירוי לבין תגובה, עברתי ליצירת מרווחים ביני לבין יצירתי וחומרי הכתיבה שלי, ומצאתי עצמי בתוך יצירת מרווחים עם בניי. זה כמובן התגלגל גם בחיי הרגשיים. יֶשנוֹ בחור אחד, שאני אוהב אהבת נפש עזה. נפגשנו רק פעם אחת בלבד, כשהוא היה חייל, וביקר בביתי במסגרת סיור בנווה צדק, בשירות המילואים שלי.
מאז חלפו שנים. מצאנו איש את רעהו ברשת החברתית, ואנחנו מתכתבים בה המון. התאהבנו איש ברעהו אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה דרך מלים.
אחרי שיחה בינינו ערב יום ההולדת שלי, קבענו להיפגש אתמול. קיוויתי שניפגש. התכוננתי לזה. אך בו-בזמן אמרתי לעצמי בלבי, שאולי גם לא יסתייע בידינו להיפגש. שייתכן ונסיבות הלב או העולם ימנעו זאת מאתנו.
ירדתי לתל אביב עם הארכיון, נפגשתי עם הבמאי שעשה עלי סרט, הרב יהושע וייסברג, בכיכר הבימה, ואז נסעתי לבית ילדותי ברמת השרון כדי לנוח. כשהתעוררתי, קיבלתי הודעה מן הבחור, שלא יוכל להיפגש.
חייכתי לעצמי.
אני בפאזה חדשה בחיי. מבקש מרווחים, מטפח אותם.
בעבר הייתי מסתער עליו במלוא כמיהותיי. היום אמרתי לו, בסדר גמור. כשתוכל, ניפגש.
ואז נסעתי בניחותא חזרה אל ביתי בגליל, אליו הגעתי עייף מכדי לקרוא, לכתוב, לערוך או לעשות כול פעולה יצרנית אחרת. פשוט השתרעתי על כורסת הטלוויזיה, בהיתי קצת במסך, ואחרי כן התיישבתי בחדרי, בוהה מסביב.
כמו שאמרתי לכם.ן. אני משתדל כעת לרַווח מִרווחים.
המרווחים מאפשרים גם את ההתבוננות בתנועה הנפשית, הרגשית, ההכרתית, בין אדם לאדם, בין ילדה לירח, בין אדם לעולם. בהקשר זה נזכרתי אתמול בשירו היפהפה של המשורר הלאומי האירי, טז יוז, "ירח מלא ופרידה הקטנה":
ירח מלא ופרידה הקטנה/טד יוז
עֶרֶב קָטָן וְקָרִיר הִתְכַּוֵץ לִכְדֵי נְבִיחַת כְּלַבְלַב וּנְקִישָה
שֶל דְּלִי-
וְאַתְּ מַקְשִׁיבָה.
רֶשֶׁת קוּרֵי עַכָּבִישׁ, דְּרוּכָה לִנְגִיעַת הַטַּל.
דְּלִי שֶׁהוּרַם, שָׁקֵט וְנִשְׁפַּךְ – מַרְאָה
לְפַתּוֹת כּוֹכָב רִאשוֹן לִרְעֹד.
פָּרוֹת שָׁבוֹת לְבֵיתָן, שָׁם בַּשְּׁבִיל, מַקִּיפוֹת אֶת הַמְשׂוּכוֹת
בְּעֶדְיֵי נְשִׁימָתָן הַחַמָּה-
נָהָר אָפֵל שֶׁל דָּם, סְלָעִים אֵין סְפֹר,
מְאַזְּנִים חָלָב שֶׁלֹּא נִשְׁפַּךְ.
"יָרֵח!" אַתְּ קוֹרֵאת לְפֶתַע, "יָרֵח! יָרֵח!"
הַיָּרֵחַ פָּסַע פְּסִיעָה לְאָחוֹר כְּמוֹ צַיָּר הַמַּבִּיט נִדְהָם בַּעֲבוֹדָתוֹ
הַמַּצְבִּיעָה עָלָיו נִדְהֶמֶת.
יום של מרווחים. יום טוב.
