יומן הצמיחה (33).
הריאיון עם אלוף (מיל) אבי גיל אמש, מזכירו הצבאי לשעבר של ראש הממשלה, היה בעבורי סיום מצמית של יום קשה. הקשבתי לדבריו ולא הבנתי איך כל ארגוני המאבק לא קוראים לישראלים תאבי החיים ושואפי הדמוקרטיה לצאת מיד לרחובות ולא לשוב מהם עד לנפילתו של הבוגד. ניסיתי לעורר זאת בשתי קבוצות פעילים. משראיתי שאין לזה מענה, השתתקתי. פצע הצנתור שיש לי מן הצנתור האחרון, שעוד לא התרפא כליל, מושך לי בבשר ומזכיר לי היטב מה יכולותיי בכל זמן ועת.
כתבתי שזה היה סיומו של יום קשה ולא בכדי. אתמול לפני הצהריים החלטתי להכין עוד ערוגת ירק בחלקה המסוכנת מכל, זו הקרובה לנקודת החיבור של צינור המים לבית. ואכן, לא התבדיתי, בהינף קלשון אחד חוררתי – בפעם המי יודע כמה בחצר הזאת – את הצינור המוביל מים הביתה, ומיד היה עלי לסגור את השיבר ולקרוא לשרברב.
עד שהגיע, חפרתי בעצמי בכף שתילה מסביב לצינור המפוצץ, וגיליתי שהוא יושב על עוד שלושה צינורות. כלומר, הקבלן הרשלן שזרק פה צנרת מתחת לכל החצר, בלי סדר ובלי סימון, ולכן אני מפוצץ אותה מדי שנה, עם הקלשון של הדוד זלמן, בבואי להפוך את האדמה לזריעה, הצמיד ארבעה צינורות זה לזה, מה שמקשה מאד על החלפתם.
השרברב הגיע וטרח על החלפת המקטע המפוצץ של הצינור. אז אמר שברצונו לבדוק את מצב לחץ המים בחצר. הוא ניגש לשיבר ופצח בזעקות, שמד הלחץ מראה על שבע אטמוספרות, בשעה שלחץ נורמלי של מים הביתה הוא ארבע אטמוספרות בלבד, ושלכן לא פלא שהצנרת בחצר שלי מתפוצצת – אכן, היו כמה וכמה פיצוצי צנרת הקיץ, את רובם לא אני גרמתי. ואז התבונן בשעון המים ונחרד. הוא הראה לי חץ שעולה ויורד, דו כיווני, ואמר לי שהחלק האחראי על ניתוב זרימת המים אצלי מקולקל ולכן השעון מחייב אותי בכל רגע על כמות כפולה של מים ממה שאני צורך בפועל.
נדהמתי מדבריו. רק לפני חודש זימנתי הנה מומחה לאיתור נזילות, שגבה ממני 1500 שקל כדי לומר לי שאין לי נזילות בצנרת, ושאינו מבין מדוע חשבונות המים שאני משלם מגיעים לכ 1500 שקל מדי חודשיים. גם טלפונים ושיחות עם חברת 'קולחי משגב' ובקשה מהם להחזר כספים או להנחה לא הועילו לי. האם ייתכן שהשרברב הזה גילה את הסוד? שבעצם חויבתי על כמות כפולה של מים ממה שצרכתי בפועל?
אינני יודע.
בכל מקרה, הוא החליף את מד הלחץ ואת הדבר הזה, שמכוון את זרימת המים, וגבה ממני 3540 שקל, 3000 ₪ פלוס מע"מ, עבור עבודתו.
כשהלך, מיכאל בני אמר לי שהוא כנראה עקץ אותי.
אמרתי לו שזו אפשרות. שנדע זאת כשיגיע חשבון המים הבא.
בכל מקרה, הערוגה החדשה, מטר על מטר בסך הכל, עלתה לי מחיר מופקע ביותר.
אבל הצלחתי לעבור אתמול גם את היום ה-19 בלי עישון, ואחר הצהריים ביליתי בעבודה מיוחדת. קטפתי את רוב הרימונים מעץ הרימון בחצר, מיינתי אותם לכאלה שכבר מחוררים ממזיקים וכאלה שלא, את השלמים שמרתי לאבא שלי, שמאד אוהב רימונים, ואת השאר פילחתי והוצאתי מהן את הגרגרים.
זו עבודה סיזיפית. אבל מעסיקה מאד את הידיים. בסופה, שטפתי את הגרגרים הרבה פעמים במים, כדי לנקות אותם משיירי ציפה או תולעים, במידה והיו שם כאלה, ואז הכנסתי אותם לשני בקבוקים עם שכבות של סוכר.
בעוד 3-4 חודשים אוכל לעשות מן הנוזל שיפיקו, כאשר כול הסוכר יימס, ליקר רימונים.
ועכשיו, רק שמונה וחצי בבוקר, ואני שוב מת לעשן. אז אעזוב את שולחן הכתיבה ואסע לכפר ורדים, לשלם שכר לימוד שנתי לבית הספר של מיכאל ולעשות השלמת קניות. שבת שלום.
