יומן מלחמה (172)
מדי יום שישי אני נוהג להשכים קום ולרדת לקניות בכרמיאל. עם שובי לשם הבנים עוזרים לשאת את סלי המצרכים הביתה, ולסדר אותם במקומם. אחר הצהרים אני מבשל, לאחרונה תפריט קבוע – דג סלומון עם ירקות בתנור לדניאל ולי, תפוחי אדמה ובטטה בתנור ומרק בטטה, גזר ועדשים לשלושתנו.
את קבלת השבת וארוחת הערב אנחנו עושים תמיד בזמן 'אופירה ולווינסון', ואת שטיפת הכלים אני כבר עושה רגע לפני מהדורת החדשות. אז אני צופה במהדורה, ובדרך כלל במחציתה אני כבר פורש לחדרי, כדי לעבוד.
אמש, אחרי כול אלה, ירד אלי מיכאל מן הקומה העליונה. אני בדיוק התיישבתי לערוך מאמר לגיליון ההתנגדות 'נחטפנו'. אתם לא יודעים, אבל את גיליונות ההתנגדות אני עורך בשעות מטורפות, על פי רוב בסופי השבוע.
"אבא מה אתה עושה עכשיו," שאל, "אולי נעשה משהו יחד? גם אני מתגעגע אליך. אנחנו באותו בית, כול אחד בחדר שלו, ובקושי נפגשים."
אמירתו באה על רקע אמירה שלי בשבוע החולף, שאני מתגעגע אליהם, מפני שמרגע שהם מגיעים הביתה הם עולים לחדריהם כדי לשחק ב'פיוצ'ר', ואני מתראה אתם רק בזמני הארוחות.
"מה בא לך לעשות?" שאלתי, מביט בצער על המאמר שהתחלתי לערוך.
"חשבתי אולי לצאת לסיבוב."
"אבל נורא קר בחוץ."
"או לאפות משהו יחד."
"זה רעיון טוב," השבתי לו, "כבר המון זמן בא לי רוגעלעך. בוא נאפה אותם יחד."
חיפשתי באינטרנט אחר מתכון. הגעתי מיד למתכון נפלא של קרן אגם. הוא כאן. https://did.li/mAWTY. הוצאנו מצרכים והתחלנו לעבוד. רק שמרוב התלהבות לא שמרנו על סדר הפעולות. לא הכנו מקודם בצק פרורי, ואת החמאה המומסת שכחתי להוסיף בזמן. כך יצא, שאחרי ערבול כל החומרים נזכרתי בחמאה שחיכתה במיקרוגל, וכששפכתי אותה לתערובת היא יצאה מימית.
חשבתי מה אעשה. מיכאל הציע שנזרוק את הכול ונתחיל מהתחלה. אמרתי לו שחבל על כל החומרים. ואז עלה בדעתי רעיון. הוצאתי מן המקרר חבילה פתוחה של קמח שקדים והוספתי שלוש כפות קמח שקדים לתערובת.
די היה בכך כדי לעבות אותה ולהקנות לה מרקם פרורי. ואז לשנו אותה, חילקנו אותה לארבעה חלקים והפקדנו אותם בניילון נצמד במקרר, למשך שעה. כשהוצאנו אותם מן המקרר כבר היו נוחים לעבודה. פתחנו אותם, חצינו אותם למשולשים ומילאנו אותם בקוביות שוקולד, בממרח פיסטוק, בריבת רימונים ובריבת תפוזים שעשיתי. יצא מהמם. כמו כל מתכון של קרן אגם. ואני חושד שיש בזה יד גם לתושייה שלי עם קמח השקדים.
תוך כדי עבודה אמרתי למיכאל, "אתה יודע, מה שאנחנו עושים נקרא דוּאינְג. זה מה שגברים עושים בדרך כלל כשהם רוצים להיות יחד. אבל אפשר גם לשוחח, להתחבק או פשוט להיות יחד בלי מלים. בלי מעשים."
"אבל אין לי על מה לדבר אתך, זה משעמם," השיב מיכאל.
צחקתי.
כשסיימנו את הכנת הרוגעלעך, מיכאל ביקש שאעלה אתו למעלה כדי לסדר את המיטה ואת הארון שלו. הוא נטל לידיו ספריי ניקוי וגליל נייר סופג. אבא שלי, שנמצא אצלנו במהלך סוף השבוע, שאל מה אנחנו הולכים לעשות. אמרתי לו שמיכאל מפעיל אותי. אבא התפלא. השעה הייתה כמעט אחת עשרה בלילה.
מיכאל ואני עלינו למעלה והחלפנו מצעים במיטה שלו ואז גם במיטה של אחיו. זו הייתה הזדמנות ללמדו שוב את המלאכה הזאת. ואין זמן לא מתאים ללימוד בן את מלאכות הבית, אפילו ליל שישי בחצות.
אחרי החלפת המצעים אמרתי למיכאל, שאת סידור הארון שלו נשאיר לפעם אחרת, כי אני כבר גמור מעייפות. ירדתי למטה, משחתי את הרוגעלעך בביצה טרופה, הכנסתי אותם לתנור. עד שיהיו מוכנים יצאתי לחצר וקטפתי לי ענף מרווה, והכנתי לי כוס תה מרווה ומקל קינמון ודבש.
סיום הלילה הזה היה פריך וטעים.
בבוקר, אבא שלי נהנה מהרוגעלעך, ואחרי ארוחת בוקר של שבת נפניתי להמשך העריכה של גיליון ההתנגדות 'נחטפנו.' כול משך השבת זרמו אלי חומרים לגיליונות השונים, והשתדלתי לענות על כולם ולערכם תוך כדי תנועה, כמו העמדת שתי מכונות כביסה של מצעים, בישול צהרים, פינוי זבל אורגני לקומפוסטר, האכלת בעלי החיים, מעבר על דבר העורך שלי לגיליון עם אבא, שעיניו הטובות וזהירוּתו המובנית הן תמיד נר לדרכי.
את כול תהליך השחרור של החטופות ליוויתי תוך כדי עריכת גיליון ההתנגדות 'נחטפנו.' זה גיליון על חטיפת התודעה האזרחית בידי השלטון, ואני מתכוון להוציאו לאור בתוך 42 ימי השלב הראשון ב'עסקה,' שאין לדעת מה יבוא אחריהם.
שיבוא עלינו שבוע של בשורות טובות. אמן.
