אילנה, הטילים וזיכרונות הילדות.

הערב, אחרי שצפינו יחד בחדשות השבת בערוץ הראשון, ובתוכן על שני הטילים שנורו על מכלית נפט איראנית, שאל אותי מיכאל, בעודנו עולים במדרגות –

"אבא, מה יקרה אם ישלחו טיל לישראל?"

"בשביל זה יש לנו ממ"ד," אמרתי לו, "חוץ מזה, אתם לא זוכרים, אבל כבר שלחו טילים לישראל, ולא קרה לנו כלום."

"אבא, בטח שאנחנו זוכרים," התערב דניאל בשיחה, "אני זוכר איך אתה ואילנה לקחתם אותנו בגיל שנה על הידיים ורצתם למקלט."

"אתם באמת זוכרים את זה?" שאלתי, לבי נרעד. הייתי מעדיף שלא יזכרו את זה, ועוד כמה דברים מאז ועד היום.

"בטח," אמר מיכאל, "אני זוכר שאילנה לקחה אותי על הידיים ואתה לקחת את דניאל, ופעם רצת איתנו למקלט עם העגלה."

"ואני זוכר שלקחת לנו בגדים להחלפה, למקרה ונצטרך להיות במקלט הרבה זמן, ושנפל טיל על הכביש," הוסיף דניאל.

"אבא, אילנה הייתה כמו אימא. היא דאגה לנו," סיכם מיכאל.

שמעתי, והלב שלי נקרע.

*

      ב-12 ביולי 2014, במהלך מבצע 'צוק איתן,' ירה החמאס לראשונה מטח על גוש דן. אחרי כן זה נמשך ונמשך. הילדים היו אז בדיוק בני שנתיים ושלושה חודשים. גרנו בנווה צדק, דלת ליד דלת עם אילנה. לא היה לנו ממ"ד או מקלט בבית שגרנו בו כולנו, בדמי מפתח. המקלט הכי קרוב היה במוזיאון גוטמן. לכן, מיד אחרי האזעקה הראשונה דפקתי על דלתה של אילנה, וביקשתי ממנה, שבמקרה של אזעקה תעזור לי בנשיאת אחד התאומים וריצה אתו למקלט.

וכך היה.

בכול אזעקה אילנה הייתה רצה מביתה, תופסת במיכאל, אני בדניאל ובתיק החתלה, והיינו רצים אתם עד למקום מבטחים, למקלט של מוזיאון גוטמן. פעם אחת בקושי הצלחנו לחצות את סף המקלט, כשנשמעה נפילה ממש קרוב אלינו. זו הנפילה שדניאל דיבר עליה. טיל שנפל ברחוב אלנבי, ליד חנות תכשיטים.

"אבא, אני מתגעגע לאילנה, לסולטן, ללונה ולפינו," אמר מיכאל במיטה, כששכבתי ביניהם, לפי בקשתו, כדי לחבקם, אחרי הרבה זמן שנמנעתי מכך.

"מתי באמת ניסע לבקר את פינו?" שאל דניאל, "אני מתגעגע אליה."

מן הרשימה הזאת, רק פינו נותרה בחיים. בעבור הילדים, אילנה השכנה, סולטן החתול ולונה הכלבה, וגם פינו, כולם היו ונותרו בני משפחה. כך, גם אשר הם מונים את בני משפחתנו כעת. הם אומרים אבא, סבא, מיכאל, דניאל, רונה, גילון ודמקה. בעלי החיים תמיד כלולים במניין המשפחה.

זה לא מוריד מן הכאב, כאב האבדן של אילנה, וכאבי שלי, על כך שהם זוכרים את מטחי הטילים שחוו בגיל שנתיים וקצת.

במערכת החינוך בתובל כועסים עלי, על החשיפה של בניי לתקשורת בכלל ולחדשות בפרט. ולא מהיום. ואולי בצדק. לא שמחתי במיוחד כאשר פתחנו את חדשות השבת, ובראש המהדורה דיברו על רצח עוד אישה בדקירות בידי בן זוגה, כמו רצח מיכל סלה בידי בעלה. בדרך כלל אני מספיק ערני כדי להעביר מיד תחנה. הפעם לא עשיתי את זה. לא הייתי דרוך מספיק.

והאמת, גם אותי כל ההתרחשות הבינלאומית מאוד מדאיגה. נטישת ארה"ב את הכורדים, המתיחות במפרץ, עליית סף ההתגרות של איראן, התקיעות השלטונית כאן, התחושה שהכול יכול לקרות, ושאין לנו מגן, לא בדמות ארצות הברית וגם לא בדמות ממשלה יציבה אצלנו. שכול יהבנו מושלך כעת על הרמטכ"ל.

זה מפחיד אותי מאוד.

וגם דאגות הפרנסה, וזה שאני בקושי הולך על הרגליים, בגלל סתימות, והציפייה לצנתור הרגל המתקרב.

אבל על זה בפוסט נפרד.

לילה טוב.

נ.ב.

טוב שיש לי ספר בעבודה. כבר כתבתי זאת לא פעם. הכתיבה מצילה אותי. בייחוד כעת, כשאני מצוי בשלב העבודה השחורה, שעות על גבי שעות מדי יום, בהטלאת הרצף והפיכתו למרקם סיפורי שלם, ומיוחד.

לל"ט.