יומן מלחמה (212).
לנהריה, שהוריי בילו בה את ירח הדבש שלהם, ויש לי בה אפילו קרוב משפחה מצד משפחת אבי, אני מגיע בדרך כלל לענייני רופאים ובדיקות, או לחוף הים עם הילדים. אבל הבוקר הייתה לי נסיעה אחרת אליה. אחד מן הנערים בכיתה של בני מיכאל עלה היום לתורה, ומיכאל סיכם עם חברם לכיתה מדיר אל אסד, שאני אסיע אותם ועוד שני חברים לבית הכנסת בנהרייה והיא תחזיר את כולם הביתה.
העלייה לתורה התקיימה בשעה 08.30 בבוקר בנהריה הירוקה. לכן קמתי בשש, ויתרתי על אימון אירובי, חטפתי חצי ארוחת בוקר וטסנו, מיכאל ואני, לאסוף את חבריו. בשעה 07.30 עמדנו מתחת לבית של חברו בדיר אל אסד. התקשרנו אליו ואל אימו, צפרנו, דממה. איש לא ענה לנו. אחרי עשר דקות המתנה אמרתי להם, שמוטב שניסע מיד הלאה. אך מכיוון שהאם הייתה אמורה להחזיר אותם, והורי הנערים האחרים עובדים ואינם יכולים לעשות זאת, נחזור רגע לתובל, אקח איתי את תיק העבודה שלי, ואשב ואעבוד בבית קפה בעודי ממתין להם עד לסיום בר המצווה.
הגענו לבית הכנסת ב 08.34. רגע לפני העלייה לתורה. הורדתי את הנערים שם, וחיפשתי בית קפה בנהרייה בווייז. מצאתי בית קפה בשם 'אתנחתא, בית קפה גלריה,' ואמרתי בליבי, שזה בדיוק המקום שאני מחפש, מקום שאפשר לשבת ולעבוד בו. נסעתי לשם, אך כשהגעתי לרחוב לא ראיתי שום בית קפה. אולי נסגר, בשל המלחמה, אולי טרם נפתח.
המשכתי בנסיעה עד שמצאתי מקום שאני מכיר, מאפיית שילת בנהריה. החניתי את המכונית, קניתי מאפים לילדים ולי, והתיישבתי לעבוד ליד שולחן בחוץ. לקחתי אתי כתב-יד של ספר משפחה של סופרת וחברה, שהבטחתי לה לקרוא אותו ולהעיר עליו את הערותיי. הדפסתי לי עותק ממנו, אבל חיכיתי לזמן שקט כדי להתרכז בו. בוקר אחרי כניסתה של הפסקת האש לתוקפה, על מדרכה מוצלת של קונדיטוריה בנהריה, התאים לזה בהחלט.
ישבתי ושקעתי בקריאה. קראתי שעתיים, עד עמוד 67, אז צלצל אלי מיכאל שאבוא לאסוף אותם בחזרה הביתה. כשהגענו לתובל כתבה לי האם מדיר אל אסד, שהם חשבו שמדובר באירוע בר מצווה הנערך בערב, והתנצלה על כך שלא הבינו נכון. בליבי אמרתי לעצמי, שבפעם הבאה שמישהו מזמין את החבר מדיר אל אסד לבר מצווה, עליו להסביר לו שעלייה לתורה זה דבר שיהודים עושים בשעות הבוקר, לא בערב, ושלא מדובר במסיבה אלא באירוע דתי לכל דבר ועניין.
אגב, בדרך הבחנתי בכך שממש במורדות הכביש היורד מתובל לדיר אל אסד הבנייה של שכונה חדשה בכפר מתקדמת מאד. שני בניינים בעלי מספר קומות והרבה דירות כבר מתנוססים על הרכס, וכבישים נסללים אליהם. הכפר הולך ומתקרב לתובל, ולא ירחק היום שבו יהיה רצף מגורים אחד בין תובל לדיר אל אסד. זה בדיוק יהיה הזמן בשבילי ליוזמות חדשות. להקים כאן משהו, שישרת את שני הישובים. עוד נראה לאן אקח את זה. בינתיים, אני נהנה לשבת, לקרוא, לכתוב ולערוך, ללמד כתיבה ולהוציא לאור ספרים. אבל יש לי הרגשה שאם רק הבריאות תאפשר לי זאת, בקרוב אצא ליוזמה חדשה. עוד נראה.
