סרטו הדוקומנטארי של גואל פינטו, “אחד משבעה,” שהוקרן הערב במסגרת פסטיבל הקולנוע הגאה, גרם לי להתכווץ מרוב כאב, וגם לדמוע. הכאב שעורר בי לא היה רגשי, מפני שגואל בחר לספר בסרטו את סיפור חייו וחייו אימו בטון מאופק, לעתים אירוני, מדי פעם אפילו מודע למניפולציה שהוא עושה, בעצם העמידו את בני משפחתו ואת עצמו מול מצלמה.
האירוניה והמודעות העצמית הזאת מחזקות את אפקט הריחוק, שבא לידי ביטוי למשל בסצנה, שבה נוסע גואל יחד עם אמו לבקר את אביו החולה, אותו לא ראה מזה עשר שנים, ומסרב לנשקו, כשאביו מבקש ממנו זאת.
הריחוק בא לידי ביטוי גם בהמעטת עצמו וסיפורו והבלטת סיפורה של אימו. גואל גדל במשפחה שעלתה מאלג’יר. הם עברו לבני ברק, כשאביו התחרד, והוא נשלח על ידי הוריו לישיבה אשכנזית נחשבת, כדי שילמד ויתפתח שם, אך לא פחות מכך כדי ש’ישתייך’, שיהיה חלק מהמעמד הגבוה, האשכנזי.
בישיבה היה נהוג, שאברך מבוגר יישן באותו חדר וילמד בחברותא עם נער צעיר ממנו. כך אירע, שחי בחדר אחד עם בחור בן תשע עשרה, בן למשפחה אשכנזית מיוחסת. בהיותו בן ארבע עשרה, מצא עצמו גואל בסיפור של אהבה ותלות וניצול מיני עם אברך בוגר ממנו. כשהתגלה הדבר, סולק גואל מן הישיבה, ובסופו של דבר רחק מן הדת וממשפחתו והיה לעיתונאי, הומוסקסואל חילוני. האברך, לעומת זאת, נותר בישיבה בזכות תרומה כספית נכבדת של משפחתו. חמשת אלפים דולאר. זה היה הסכום של כופר הנפש של גואל, ששילמה משפחתו של האברך, כדי שגואל יסולק מן הישיבה ובנה יוותר בה.
אך הסרט מאפק את המידע הזה, מבליע אותו. מול הסיפור הזה מובא סיפורה של האם, אישה יפה, חריפת שכל ומלאת תרבות, שרק אחרי עלייתם ארצה גילתה לפתע שהם, יהודים בני אלג’יר, מקהילה ענפה ועשירה שהייתה שם, נחשבים כאן לבני מעמד נחות יותר, ל’פרענקים,’ ל’ספרדים.’
כך, אפוא, נשזרים כאן זה בזה שני קווי עלילה. האחד הוא סיפורו של גואל. השני הוא סיפורם של היהודים הספרדים, אפלייתם והשכחת חלקם של יהודי אלג’יר בפרעות, ברדיפות וגם בשואה.
מה שגרם לי כאב בצפייה בסרט הזה הוא מה שמועבר בסבטקסט שלו. תחושת האחרות של גואל, התהייה שלו מי הוא, לאן הוא שייך, והאם הוא עתיד לשקם אי פעם את תחושת האחרות שלו.
תחושת אחרות זו היא, בעיניי, אימננטית לחוויה ההומוסקסואלית. למעשה, היא חלק מכל חריגה מן הקונצנזוס. ברגע שאתה מגלה, כילד או כנער, שאתה שונה ואחר, אתה מתחיל לתהות למה זה כך, ובסופו של דבר עובר מן השאלה הזאת, לשאלה החשובה יותר – כיצד אהיה מאושר למרות האחרות שלי.
אבל האחרות נותרת תמיד כמין פצע שאין לו תשובה ואין לו ארוכה. ומתוכה אנו כל הזמן יוצרים ספרים וסרטים ומחזות, ומנסים לענות עליה בכל תקופה ובכל גיל בצורה אחרת.
בסופו של דבר, נדמה לי שהתשובה האמיתית מובאת כאן בדמות אימו של היוצר. אישה מיוחדת מאוד, חזקה ואנושית כל כך, בצערה ובשמחתה, באושרה ובמכאוביה. אתה יכול להיות אחר. אבל אתה שייך קודם כל לאימך ולאביך. זו אינה תשובה מספקת. אבל זה בהחלט סוג של נחמה.
בסרט הזה חשוב להבחין בין כאב האחרות לבין השלכתו מן המישור האישי, הסובייקטיבי, אל מישור הלאום, אל הפוליטיקה. מבעד לנגיעות הגדולות, בלאום, בעדה ובהיסטוריה, חבויה תחושת האחרות של גואל פינטו, שמחפשת לה הד בעולם. וזה מה שהכאיב לי כל כך.
ישראל . 2010. בימוי: גואל פינטו. הפקה: גואל פינטו. תסריט: גואל פינטו, שגיא בורנשטיין. צילום: דניאל קדם, שגיא בורנשטיין, גואל פינטו. עריכה: שגיא בורנשטיין. מוסיקה: אלי סורני. 48 דקות, עברית וצרפתית, תרגום לאנגלית. הופק בתמיכת ערוץ 8 – נגה תקשורת וקרן גשר לקולנוע רב תרבותי.
