התנגדות ושמחות אחרות (60).
רשימת המטלות שלי מטורפת. מלבד הוראה בשלוש סדנאות שונות, בקרוב חמש, אני עורך ספר-שירה, מפיק כעת עוד שני ספרי שירה ורומן, שני גיליונות של ספרות התנגדות, לחודש הגאווה ולחגי תשרי, וחייב חוות דעת על ארבעה כתבי-יד. כול זה, מלבד כתיבתי שלי, שבימים האחרונים שבה לסדרה ולהתפרצותה מתוכי, לטיפול בבניי, בבית, בחצר ובבעלי החיים. וכל זה, מלבד פעילותי במחאה.
אבל הבוקר לקחתי לעצמי פסק זמן. אחרי אימון משקלות ואירובי וארוחת בוקר סגרתי את הרדיו, השתקתי את מכשיר הטלפון, פתחתי את שולחן האוכל בחדר האוכל שלנו לכול אורכו ופרשתי עליו את כול הסיפורים הכלולים בקובץ הסיפורים הראשון והחדש שלי, "הסוכנות לתיקון עבר רב שכבתי", שיראה אור השנה בעריכתה של נעה מנהיים, בהוצאת כנרת זמורה.
האמת היא שעשיתי את אותה עבודה לפני שבוע ומחצה. אך כבר אז היה ברור לי שכדי לדייק עוד יותר בספר, עלי לעשותה בשנית. אז פרשתי את הסיפורים, והתבוננתי בכל סיפור בנפרד וגם בסדר נתינתם בספר, שחילקתי אותו לפרקים. מיד ראיתי מה שלא הבחנתי בו בפעם הקודמת שקבעתי את סדר הסיפורים בקובץ – שישנם כאלה שצריכים לזוז מפרק לפרק, ישנם שלושה שעלי להעביר מלשון הווה ללשון עבר וישנם גם שלושה-ארבעה שיכולים בהחלט לצאת מן הקובץ ולחכות לקובץ הבא, אם בכלל.
במשך שעתיים תמימות הייתי מנותק מן העולם. לא קראתי את הפיד הגועש של קבוצות הווטסאפ הרבות של המחאה, שאני חבר בהן, לא האזנתי לתוכניתו של רינו צרור, האהובה עלי כל כך. פשוט שיקעתי עצמי ככולי בעבודה על הספר הזה.
כשסיימתי, ניגשתי אל המחשב, שיניתי את סדר הסיפורים בקובץ ואז תיקנתי את תוכן העניינים בסופו. ואז שלחתי אותו לנעה מנהיים, בתקווה שבזה נתקרב לסיום עבודתנו עליו ונקדם את הוצאתו לאור.
רק אז התיישבתי לקרוא את קבוצות הווטסאפ, וגיליתי את דברי התועבה של חברי מועצת העיר ירושלים בנוגע לקהילה הגאה. זה בא לי בדיוק ביום שבו הורדתי לדפוס את גיליון ההתנגדות של הקהילה הגאה להפיכה המשטרית. שמו "גאים להציג 2023," כשמה של האנתולוגיה שהוצאתי בשנת 2003, ובה מבחר יצירות של חברי וחברות הקהילה דאז. ממילא ידעתי שהגיע הזמן לחדשו. דורות רבים של יוצרים ויוצרות נפלאות עלו בקהילה, הסתקרנתי לקרוא מה הם/ן כותבים/ות, לעמוד עימם/ן בקשר ולהביא מיצירותיהם/ן בפני הציבור הרחב.
ביום שבו הורדתי את הגיליון לדפוס באו דברי הבלע של חברי מועצת העיר ירושלים ואיששו את תחושתי – הקהילה הגאה מצויה כעת בסכנה הגדולה ביותר בתולדותיה. אם יועברו חוקי ההפיכה המשטרית, כולם או מקצתם, ייפגעו זכויותינו בכול מישור. לכן, חשוב להביע את מחאתנו החריפה כעת, ואני שמח שהקהילה ארגנה כבר השבוע הפגנת זעם גדולה בכיכר ספרא, מול עיריית ירושלים, נגד הדברים שהושמעו במהלך ישיבתה היום.
התכוונתי לכתוב על רגעי שפיות, על שעתיים תמימות, תרתי משמע, שבהן התנתקתי מן העולם, מן המעשים הרעים שמחוללת כאן ממשלת החורבן, ובהן עסקתי ביצירתי. אבל, כסופר בכלל, וכאדם מעורב מאד בנעשה כאן בפרט, ודאי לי שהייתה זו הפוגה יוצרת ויצירתית בלבד. ועם זאת, טוב שהיא אפשרית לי, מעת לעת. כך, כמו גם הכתיבה שלי, שפתאום מתבקעת ממני מחדש, יום אחרי יום, בעוצמה רבה, אחרי חודשים של שתיקה.
צדק/ה מי שאמר/ה, שישנן תקופות בחייו של יוצר שבהן הוא שותק. נדמה כפסיבי לגמרי. אבל שאין זו פסיביות לשמה, מפני שמתחתיה נאספים הסיפורים ורוקמים נימים וגידים, וצריך רק להניח להם להתרקם בסתר, ולהיות ערים לרגע בו יבקשו לבקוע מן החלל הפנימי המבורך שהתרקמו בו, אל אוויר העולם.
זה מה שקורה לי כעת. וכתמיד זה התחיל כבאקראי. במין תחושה משונה של חשיפות, של שקיפות, של חוסר מוגנות, הנובעת מהתקף האלרגיה הנורא שאני מצוי בו, והביאה אותי לכתוב על זה בדיוק. על החשיפות, הפגיעות, רגישות היתר לעולם, תחושת אי המוגנות מפניו. וממנה כבר הביאה אותי להפליג הלאה, אל מחוזות ילדותי הכי מוקדמת, עד לדתי ממש.
קשים ורעים הם הימים האלה. טוב שיש אפשרות לעצור גם בתוך שטפם הנורא, כדי לחוש מעט חיים, לחוות יצירה.
שנעבור את כול זה בשלום.
כך או כך, דבר אחד מובטח לכם/ן – השנה יראו אור שלושה ספרים חדשים שלי. 'הסוכנות לתיקון עבר רב שכבתי,' ספר סיפורים קצרים, ז'אנר שבו לא פרסמתי מעולם, ספר הילדים 'הסיפור של מיכאל ושל דניאל', וספר שיריי השישה עשר במספר, 'מקום אחר אין לי.' ובתוך כך גם אשוב לכתוב את הרומן הבא שלי, שיהיה עז ועשיר וחריף מקודמיו.
