אותי אף אחד לא יכניס חזרה לארון. נקודה.

שלום,
קוראים לי אילן שיינפלד. אני בן 54, אב לתאומים בני שנתיים ומחצה, סופר שמאחריו כבר תשעה עשר ספרים מסוגים שונים, מורה לכתיבה, הומוסקסואל, רווק. כמו רוב הרווקים מסוגי אני מנהל כרטיס באתרי היכרויות לגברים, ובהם האתר הוותיק "אטרף דייטינג," בו מופיעות שתי תמונות שלי בבגד ים. האחת צולמה בטיול שלי לאמזונס, האחרת במכון הכושר שלי.
אתמול בעשר בערב צלצלה אלי ליאורה גולדנברג-שטרן, מ"מעריב." היא סיפרה לי שמישהו שלח לה את תמונותיי מאטרף, וביקשה שאתייחס אליהן. אמרתי לה, בזעם, שאני אוסר עליה לפרסמן. "מה שאני עושה באתר היכרויות לגייז אינו מעניינו של הציבור," אמרתי לה. "ואני אוסר עליך את פרסום התמונות."
"אתה לא יכול לאסור עלי את פרסום התמונות האלה, והאתר הזה הוא פומבי," השיבה לי.
סיימתי את השיחה בזעם. את ליאורה אני מכיר שנים, עוד מן התקופה שהיה לי משרד יחסי ציבור משגשג. כבר אז הייתה מתקשרת אלי מדי שבוע, כדי לבקש רכילות על אנשים. תמיד השבתי את פניה ריקם. כך הנחיתי גם את עובדיי. לא משתפים פעולה עם כתבי רכילות. הדבר היחיד שמשרדי שלח להם היה תמונות של ידוענים מאירועי תרבות, בליווי הודעה לעיתונות.
כאשר גיליתי, כי אחד מעובדיי לשעבר מנהל איתה שיחות מן המשרד, פיטרתי אותו. עד הרגע הזה הוא לא ידע מדוע פוטר. זו הסיבה. השיחות שניהל עם ליאורה, ובהן ריכל על עולם ומלואו.
אחרי השיחה עם ליאורה אמרתי לעצמי, שהיא מתפרנסת בדיוק מן הפער בין הדימוי שאדם מבקש ליצור לעצמו ולשמר בציבור, לבין האופן שהוא מתנהל בו בדלת אמותיו. המאמץ לשמור על המסכה הדוקה לפרצוף ולהסתיר מתחתיה דברים שעין הציבור עלולה לא לסבול אותם, הוא מאמץ כביר, המכלה את כוחותיו של אדם; הוא כרוך בפחד ובחרדה, בהתגוננות ובכילוי נפשי גמור. ליאורה חיה מן האימה הזאת. זה הדלק של כתיבתה, זה מה שמפרנס אותה. לכן, היא צריכה למצוא בדיוק את הדברים האלה, המנערים את המסכה מעל פניהם של אנשים. במובן זה, היא תמיד מחפשת את מי שנמצא בארון, ארון כלשהו, כי בלעדיו אין לה קיום.
לא אצלי.

יצאתי מן הארון בפני הורי בגיל שש עשרה, בשנת 1976. יצאתי מן הארון בראיון פומבי לתמר מרוז, במוסף "הארץ," בשנת 1986, זמן קצר אחרי מות בן זוגי הראשון מהתקף שיתוק. הייתי אז אחד הראשונים שחשפו אי פעם את פניהם ותולדות חייהם כהומוקסואלים בישראל. ככל שזיכרוני מגיע, קדמו לי רק תיאו מיינץ ז"ל, שהוצא מן הארון בכורח, בתכנית טלביזיה שלא הסתירה די והותר את זהותו, ודני לחמן ז"ל. מלבדם נדמה לי שהיה עוד אדם אחד ואישה אחת או שתיים, שהשתתפו בהפגנה בכיכר מלכי ישראל, למען זכויות להומואים וללסביות, אי שם בסוף שנות השבעים.
מאז יצאתי מן הארון אני משתדל לחיות בגילוי לב וביושר, ומשתדל להתרחק מתוויות, מפני שגיליתי, שתוויות דתיות, פוליטיות ואחרות אינן טובות לי, מגבילות את חירותי. אני הומו מוצהר וסטרייט בארון, שנמשך לעתים גם לנשים. לו התפיסה של הדו-מיניות הייתה מקובלת יותר, בשנים בהן גיבשתי את זהותי, ייתכן שהייתי חי היום עם אישה ושוכב עם גברים במקביל. אבל אז ראינו בכל מי שמצהיר על עצמו כדו-מיני רק הומו מתנדנד.
אני מגדיר את עצמי כאיש שמאל וכהומניסט, למרות שחבריי בשמאל יצאו נגדי כנאצי, פשיסט ומעודד פשעי מלחמה, אחרי שפרסמתי את "תחזקנה," שיר קשה באמת, וחבריי בימין ניסו לאמץ אותי אל חיקם, כשפרסמתי שירים על כאב ההתנתקות מחבל גוש קטיף, אבל גילו שזה לא כל כך מובן מאליו או פשוט. הייתי חבר מרצ, לאחרונה הייתי חבר מפלגת העבודה, אך לא חידשתי את חברותי באף אחת מהן. אני מרגיש שהמפלגות אינן מייצגות אותי נאמנה.
הדבר הכי אהוב עלי מלבד ילדיי, ומלבד גברים, הוא הכתיבה. אני אוהב לכתוב, נהנה מעריכת טקסטים, מהוראת כתיבה ומעריכת כתבי יד של אחרים. מבחינתי, אם אוכל לחיות עד גיל מאתיים, להביא עוד ילדים לעולם, לכתוב עוד ספרים ולערוך עוד דברים של אחרים, אזכה בגן עדן בעודי כאן.
אני חב 200,000 ש"ח לבנקים, על תהליך הפונדקאות שעברתי עם ילדיי, ועוד חובות רבים לאנשים, מן התקופה שהיה לי בית קפה. מדי חודש אני משלם משהו למישהו. תמיד, כל השנים האלה. ואני מתכוון להמשיך בכך עד שאחרון האנשים יקבל ממני את כספו.
מלבד זאת, ככל הידוע לי, אין לי שלדים בארון, גם לא שדים. אני אדם יוצר, סופר, ובכתיבתי אני משתדל מאוד להעמיק לתוך נבכי נפשי, לחלץ ממנה כל שד אל אוויר העולם, ליתן מבע לקולות פנימיים מושתקים, ודאי שלא לכתוב מאחרי מסכה.
אז גם אין לי שום כוונה לחיות מאחוריה. ולא הייתה לי כוונה כזו מעולם.
סופרים מוכרים אחרים בארץ אינם נזקקים לאתר היכרויות. רובם נשואים, וחיים בתוך המסגרות הרגילות של החברה הישראלית. אבל אני סופר הומו, ובין מערכת יחסים ארוכה אחת למשנהה אני מחפש בני זוג חדשים. זו הסיבה, שאת תמונתו של עמוס עוז בבגד ים אולי לא תראו באינטרנט, ואילו את שלי, עכשיו כן.

את אטרף דייטינג גיליתי לראשונה בביתו של חבר טוב שלי, עורך דין. נכנסתי אליו לביקור, ראיתי את מסך המחשב פתוח, ונדהמתי ממה שהאתר הציע. אלה היו הימים שבהם גן העצמאות, המקום בו כולנו בילינו ערב ערב, סופרים ואנשי אקדמיה ועמך, כולנו, כל אוהבי הגברים, כבר הלך ודעך, והאינטרנט תפס את מקומו.
עוד באותו לילה יצרתי את הכרטיס שלי באטרף, וכבר אז הבנתי, שלא אכנה את עצמי בכינוי, לא אסתתר מאחרי כינוי כזה, משום שפניי מוכרים, תמונת פניי תהיה גלויה, וזה יהיה מאוד מגוחך אם אקרא לעצמי 'נסיך הגאות והשפל' או 'מחבק' או כל כינוי אחר, מתחת לתמונתי הגלויה והידועה לרבים.
ככל שחלפו השנים, הפכו אתרי ההיכרויות של הקהילה מסתם קטלוג של בחורים לבחור ביניהם חבר, רע, בן זוג, לשוק בשר. וזה בסדר גמור. אני חלק משוק הבשר הזה. כולנו מחפשים, כולנו רוצים סטוץ או בן זוג, או רוצים כמוני בן זוג, אבל תמיד מוכנים להסתפק בסקס משובח. ולכן, כמו רבים באתר הזה, העליתי אליו שתי תמונות שלי, חשוף חזה.
התמונות הלא גלויות שלי הן תמונות שלי עם ילדיי. כאשר אני מדבר עם מישהו, והשיחה מתהדקת, אני רוצה שיידע מראש למה הוא נכנס. למבנה משפחתי. למפגש עם אב יחיד, שילדיו הם בראש מעייניו.
אה, ויש גם תמונה סמויה אחת של חלק שאני מאוד גאה בו בגופי.
וזהו.
אין כאן שום מסתורין, שום דבר שאפשר להוציא אותי מן הארון בגינו. אני הומו, אני מחפש בן זוג או סטוץ, ואני נוהג באתרי ההיכרויות כמו כל שאר חבריי. כמו שנהג גם מי שחשב כי יוכל לטלטל אותי, להזיק לי או סתם למצוא חן בעיני ליאורה, משום ששלח לה את תמונתי.
יכולתי לחפש הבוקר בדחיפות עורך דין, שיכתוב לליאורה ול"מעריב" מכתב חריף, האוסר עליהם לפרסם את תמונותיי. אבל אין לי כסף לזה וגם לא ראש לזה. ואני גם לא מתכוון שהחרא הזה יעכיר את רוחי ולו דקה אחת, בימי החופש הגדול היקרים שלי ושל ילדיי.
אז לכו שניכם לקיבינימאט, האינפורמנט ששלח לליאורה את תמונתי מאטרף דייטינג וגם ליאורה עצמה. ואתם יכולים לקחת אתכם לשם גם את כל מי שבעתיד לא ירצה להיות תלמיד שלי, או שאערוך את ספריו, או כל מי שחושב שלהיות סופר מוכר ואהוב בישראל, וגם אב יחיד לילדים, וגם הומו שמחפש בן זוג, זו בעיה.
החברה הישראלית היא חברה פתוחה ושמרנית בו-זמנית. אני יודע. יש בה פתיחות רבה להומואים, בתנאי שהם לא חיים את חייהם באופן פומבי מדי. אני יודע. חטפתי לא פעם ריקושטים בדיוק מתוך הכפילות הזאת בטבעה של החברה בישראל.
אז תקפצו לי כולכם.
ישראל היא המולדת שלי. היא ערש לשוני. היא המקום שלו אני מקדיש את חיי בכתיבתי, ובו אני מגדל את ילדיי. ובו אני גם מחפש בן זוג או זיון.
ומי שזה לא נוח לו, שילך לחפש.

ככה גם מי שהמראה שלי לא מתאים לו.
אבל מי שזה כן מתאים לו, שישאיר לי הודעה בפרטי.
או שילך גם הוא לחפש.

נ.ב.
אחר כך תתפלאו שיש חבר כנסת שלא יוצא מן הארון, או ידוענים אחרים שמסתירים זאת. עם אחת כמו ליאורה, זה לא מפליא כלל. לא כולם מוכנים לחיות כמוני, וזו זכותם.