החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (199).
הפּרוֹמוֹאים הבטיחו לנו שנראה אותו כפי שלא ראינו אותו מעולם. אפשר היה לחשוב שהוא עומד לערוך סטריפטיז בכיכר העיר, או להיראות בפומבי לבוש בשמלה אדומה ושתי צמות. מה שקיבלנו בסוף הוא אדם מבועת, חנוט בחליפה ובעניבה וכלוא בתוך כלוב פלסטיק, מפֶּרְסְפֶּקְס, שנדמה מרחוק כתא משוריין וחדיר קליעים של אישיות ממלכתית.
ההודעות הרשמיות של מפלגתו טענו, כי תחת אשר ימלא אולמות של שש מאות בני אדם בכול עיר, החליט לצאת במסע חובק ארץ, במשאית משוריינת, באמצעותה יוכל להפתיע מדי יום את אוהביו ואוהדיו, מצביעיו ומעריציו, בכל פעם במקום אחר. האמת היא, כנראה, אחרת לגמרי. הקמפיינרים שלו מבינים עד כמה ירדה קרנו בעיניי מצביעיו, חוששים שלא יוכל למלא אולמות כבעבר, ולכן המציאו את מסע הדילוגים הזה ברחובות הערים.
אולם, כדי להעמידו כאישיות בחירה, בכירה וממלכתית, הגו את רעיון העוועים הזה. מסע בתוך כלוב של פלסטיק, המתדמה ככלוב של זכוכית.
בימי האימפריה העותומנית היו בני שושלת המלוכה נאבקים ביניהם, מי מבין צאצאיו הרבים של הסולטן יזכה בכס אביו. הסולטנים, שנהנו מפילגשי ההרמון, הולידו צאצאים רבים, ואלה, אחים למחצה, דודים ובני דודים, שלחו יד אלה באלה, רצחו האחד את חבריו, כדי להישאר יורשי עצר יחידים לשלטון האב. לכן הנהיגו באימפריה העותומנית שיטה אכזרית במיוחד. הם היו בוחרים את הילדים שהיו עתידים להיות יורשי העצר, ומגדלים אותם בכלובים. כן כן, ממש כמו ציפורים. וכשגדלו היו סוגרים עליהם במתחם מבוצר בתוך ההרמון, לבל יהיו במגע עם אף אדם, מלבד משרתי ההרמון וסריסיו.
אבל בנימין נתניהו הוא לא יורש עצר ולא סולטן. הוא ראש ממשלה לשעבר, הנאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים, שבימים אלה מתברר משפטו בבית המשפט. הוא אדם שסרח באורחותיו, היודע שבית הכלא ממתין לו, ולכן נאחז בכוחותיו האחרונים והמעטים בניסיון להיבחר מחדש, לשוב לשלטון, כדי להימלט מכלא על ידי הרס מוחלט של מוסדות המדינה, ובהן מערכות האכיפה, החוק והמשפט.
בנימין נתניהו מנסה בכול מאודו לחמוק מאימת הדין, מן המאסר הצפוי לו בגין השחיתות שלקה בה, לכאורה. זה כנראה מאבק אבוד מראש. לו היה משוכנע שיצליח לנכס לעצמו מחדש את השלטון לא היה מוותר על מילוי אולמות במעריציו, ומחליף זאת בנסיעות הפתעה חפוזות, במשאית פרספקס מגוחכת, ברחבי ישראל.
אבל האמת היא, שנתניהו נמצא כבר מזה שנים ארוכות בכלא, כלא שאין בו אפשרות חנינה או קיצור מאסר. זהו כלאו של הנרקיסיסט, המתעב בני אדם, רואה בהם רק מכשיר להשגת מטרותיו, ומשתדל לרחוק מהם באמצעות חיץ מפרספקס, מאבטחים או בית תחום ומבוצר, בבלפור או בקיסריה, העיקר שלא יבוא במגע עם פשוטי העם.
הכלא הזה הוא הכלא הנורא מכולם. כי בכלא הזה האסיר הוא גם הסוהר. וגם אם הוא מרופד בארוחות יוקרה הממומנות מכספי משלם המיסים, במתנות יקרות ערך ממיליארדרים, בשמפניה ורודה ובסיגרים שהוא טובל בליקר יקר, גם אם הוא מלווה במטוס פרטי, המאובזר בכל מה שניתן לעלות על הדעת, גם אם הוא מלוטף על ידי סדרה שלמה של אמצעי תקשורת שהשתלט עליהם, בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, הכלא הזה הוא כלא תמיד.
והוא לא לבדו בכלא הזה. יחד עמו נמצאים אשתו ובנו, שתי בריות שקשרו את גורלן בגורלו, מפרנסות את הנרקיסיזם שלו ומתפרנסות ממנו רגשית בעצמן, וכמוהו מתעבות בני אדם, ובייחוד את פשוטי העם ביניהם. העוזרות יוצאות אתיופיה, נותני השירות שאינם מורשים לעלות לקומת המגורים, והמנקות המחויבות במקלחת ובהחלפת בגדים ומנעלים תכופה, בטרם תעזנה לחדור אל הכלא המבוצר, שמנעמיו החיצוניים רבים ומנקרים את העין, אבל תוכו אחד.
בנימין נתניהו מתעב את מצביעיו ופוחד מהם. הוא ואשתו ובנו יודעים היטב מאתנו, שברגע שירד מגדולתו, בייחוד אם יזכה שוב, חלילה, ברסן השלטון ובראשות הממשלה, מצביעיו ומעריציו הרבים יהיו הראשונים שיפשטו על ביתו ועל מטוסו, כדי לקרוע מהם בידיהם איזו מזכרת, משהו שיישאר להם מימות גדולתו של מנהיגם הנערץ. כי זה מה שהנרקיסיזם מושך אליו. את הערצת ההמון העיוור, ואת תשוקת ההמון לקרוע את מנהיגו לגזרים ולבוז את ביתו ואת כל אשר לו, ובלבד שיותן בידיו משהו משרידי התהילה שנגוזה, כלתה וחלפה מן העולם.
ולכן בנימין נתניהו מופיע כעת ברחובות הערים בתוך כלוב מפרספקס. הוא רוצה שתחשבו שהוא הסולטן, ותשכחו שהוא בעצם אדם חלש ונרפה, חדל אישים, המפרכס את פרכוסיו האחרונים בטרם ירד מגדולתו ויושלך לבור כלא.
זכרו זאת כאשר תראו עוד תמונה שלו בקרב קהל מריע, מלא תהילה ובאותה מידה גם צמא דם, למול כלוב הפרספקס שלו, באחד מרחובות הערים.
