הפרופסור העט על הפגרים

פעור-פה קראתי את מאמרו המתועב של פרופ’ דן מירון, “שלושים למותו של עמוס עוז, כיצד יכול עמוס עוז להורות דרך למישהו?”, שנדפס היום במוסף ‘תרבות וספרות’ של “הארץ,” בעריכת בני ציפר. המאמר הזה מתועב לא רק מצד תזמונו, בקושי עברו שלושים יום מאז פטירתו של עמוס, וזהו כבר המאמר השני ב”הארץ” החותר תחת מעמדו – אלא בשל תוכנו.

במאמר רחב-יריעה זה, המפגין, כמו במאמרים אחרים של כותבו, את עומק ורוחב ידיעתו בספרות העברית, מחסל מירון את מורשתו של עמוס עוז, הן כסופר והן כמסאי. הוא טוען לחוסר אחידות אסתטי ביצירתו, לחוסר התפתחות ביצירתו, לכתיבה רגשנית ונטולת אקספרימנטליות, ומעטר את טיעוניו בשלל דימויים מבאישים וב’פנינים’ כגון “בכתיבתו של עוז מתגלה בעודפים התיאוריים, בסגנון העברי המשובח, החגיגי והפרחוני, הנעשה בלתי נסבל כשהמחבר מפמפם לתוכו גם מידות גדושות של דבש לירי” , או “מבחינת התחדשותו של הז’אנר הרומאניסטי כשלעצמו — תרומתו מינימלית; ועובדה זו הקלה עד מאוד של שמירת הקשר שלו עם קהלים רחבים, משום שהעמידה אותו כסופר הישראלי הבולט היחיד שהרחיק את עצמו בשיטתיות מכל שמץ אקספרימנטליזם אמנותי — הרחקה המתאימה בדרך כלל לסופרי בידור יותר מאשר ליוצרי ספרות גבוהה” ועוד.

בימים כתיקונם, דהיינו, בכל השנים שבהן נמנעתי מתגובה לענייני דיומא בספרות העברית, למעשה מאז פרשתי מעבודתי כסגן עורך הספרות ב”על המשמר”, לא הייתי נדרש למעשה המטונף הזה. אבל לא יכולתי להישאר למולו שווה-נפש, לא רק משום עיתויו המרתיח ותוכנו הנבזי, אלא משום העמדות המובעות בסבטקסט של המאמר הזה, כלפי סיכויי ההישרדות של ישראל כמדינה, כחברה וכתרבות.

הנה, למשל, הערת אגב אחת המובלעת בטקסט הזה: “להצביע על שלל סתירות יסודיות מעין אלה — לוגיות, סטרוקטורליות וסגנוניות — ברומאנים רבים של עוז, אבל אין טעם להאריך בדיון בטקסטים אלה הצפויים לשיכחה, אלא מוטב שנעתיק מבטנו מהם לאותו חצי מניין יצירות של המחבר שתיזכרנה, במידה שיהיה זיכרון כלשהו לספרות העברית בכללה.”

השלילה כאן אינה רק של מחצית מיצירתו של עמוס עוז – אלא של הספרות העברית בכללה, זו, שדן מירון כה מתנאה ומתגאה בהיכרותו האינטימית אותה. המבקר שביקש ליצור את הקאנון הישראלי מחדש, החוקר והכותב רב התנופה הזה, עושה כאן מה שעושה בנימין נתניהו כעת במערכת אכיפת החוק ובמערכת המשפט – שורף את האוהל על יושביו.

כך גם הערה נוספת שלו, כדלקמן: “נגוז החזון הספרותי שסיגלה לעצמה הספרות העברית על פי הדגמים הנשגבים של הספרות המזרח־אירופית, ה”טולסטואית”, שנוצרה בתקופה הארוכה שבה יכלו כמעט רק סופרים להשמיע קול מצפוני וחופשי שעה שכל הכלים העומדים לרשות ההבעה העצמית הציבורית היו שבורים או שבויים בידי שלטון עריץ […] המציאות התרבותית והספרותית מאז ימי דור הפכה את העמידה על בימת הנביא לג’סטה קומית־טרגית. עמידתו של עוז על בימה זו חשפה את כל סדקי ההתיישנות שלה. עכשיו שהלך לעולמו הגיעה העת להרחיק מן הזירה התרבותית את שרידי אבזריה. לשווא ינסה מישהו נוסף לטפס עליה. קרשיה רעועים יותר משהיו אי־פעם; מגבירי הקול שלה כבר אינם פועלים.”

דן מירון, האדם שביקש להמליך את עצמו כסמכות-על, כקובע הקאנון של הספרות העברית בשנות השמונים והתשעים, מוריד את הספרות ואת הסופר העברי ממעמדם כשומרי הסף, מגחיך אותם כאחרוני הליצנים של הקומדיה. וכך הוא עושה גם לשמאל:

“וכך השמאל הישראלי שעוז הזדהה אתו היה מין “מיכאל שלי”, מכווץ ומחוויר לצידה של ישראל־ה”אחרת”־חנה־גונן. האם יש למיכאלים סיכוי? האם עשויה חנה גונן להירפא באמת? האם מותר לקוות לנס שיהפוך את לבה של ישראל שהעשירה, שנעשתה כובשת, חזקה ואדישה? האם תקווה לנס מעין זה אינה דומה לתקוותו של יהודה איש קריות שישו, בעת שיוצמד אל צלבו, ישתחרר מאזיקיו וימלוך על העולם החדש? כיצד יכול אפוא עמוס עוז להורות דרך למישהו? הוא אמנם ניסה באופן לא בלתי מכובד לעשות זאת בניסיון להידבר עם הקנאים, לדבוק בחזון חלוקת העוגה (שתי המדינות) שכבר מזמן אבד סברו ובטל סיכויו. אבל ניסיונו זה, למרות כוחו הרטורי וקסם הופעתו הכריזמטית, כמוהו כניסיונו של השמאל הישראלי המתכווץ והולך. כל כולו מבוסס על שרידיו של עבר אידיאולוגי וחברתי מתפורר. מרכיב העתיד שבו אשלייתי, דליל, עמום ואינו משכנע איש. המום המכווץ את השמאל הישראלי למידות הננס החלוש שהוא מקבל לעת זקנתו נובע רוחנית מן האמונה והתחושה שכל הכוח היצרי החי והלוהט נמצא לא בו אלא בצד שכנגד, ושמה שנותר בידיו הוא ההיגיון של “מיכאל שלי”.”

*