רוח הסתיו כאן, על ההר, צוברת תאוצה. עלי הוויסטריה מצהיבים, ניתקים מגבעוליהם ונושרים על הארץ. נהיה קר. אף על פי שהימים עודם חמימים, הלילות הופכים צוננים, ואני כבר הוצאתי מזמן את שמיכות החורף מן הארון, ובהן אנו ישנים.
הרוח נושאת עמה את ניחוחות העפר, השדות והבקר. יש לנו רפת פה, וגם לול, וכאשר הרוח גוברת, ריחות בעלי החיים ממלאים את האוויר.
כרגע סיימתי לכתוב. כתבתי על רוח הסתיו ועל הריחות שהיא נושאת עמה, אך לא כאן, בתובל, במאה העשרים ואחת, אלא בלימא של המאה ה-17. ובעשותי כן, בשעה שהתחברתי אל מקור היצירה, הנס אירע שוב. קיבלתי מיזסצנה כתובה היטב, מתוכה תיוולד מחר הסצנה הדרמטית הבאה.
כתבתי בלילה מפני שלא יכולתי לכתוב במשך היום. איך שהגעתי לחדר הכושר הקיבוצי ראיתי את היתרה בחשבון הבנק שלי ונחרדתי. ידעתי שמקץ 20-30 דקות אקבל שיחת טלפון מן הבנק, ולא היה לי מושג איך אפתור זאת.
ביקשתי מחבר יקר שיעזור לי. הוא עשה כן, והפקיד בחשבוני די והותר כסף שיקנה לי זמן של שלווה.
אבל בכול זאת לא יכולתי לכתוב. דעתי כבר הייתה מוסחת לגמרי. אז ירדתי לכפר, לקנות לחם ומוצרי חלב לילדים, ועם שובי הביתה התיישבתי לערוך את אחד משלושת הספרים שאני עובד עליהם כעת, בו-זמנית. אחד בשירה ושניים בסיפורת. זהו ספר על מסע רוחני מיוחד, המלמד אותי הרבה, ובו-בזמן גם מזכיר לי את החיפוש הרוחני שלי בעבר. אני נהנה מאד מן העבודה עליו.
התקף הפאניקה השני שלי אירע אחר הצהריים. הילדים חזרו הביתה בלי חבר, ולא היה לי שום תכנון למצב כזה. הם נכנסו פנימה, אכלו את מוצרי החלב האהובים עליהם והסתכלו קצת ב טלביזיה. כפי שחששתי, חצי שעה מאוחר יותר הם אמרו שהם רוצים חברים שיבקרו אותנו. התקשרתי להורי שלושת החברים שבשמותיהם נקבו, אך לא הייתה תשובה מאיש מהם.
"למה שלא תלכו לחפש אותם?" הצעתי.
הם הסכימו.
מיכאל יצא אל החצר, כדי להתחיל בבניית ה'מחנה' שלהם, מאחורי תחנת ההסעה לתלמידים, הבנויה מעץ, ומצויה מאחורי הבית שלנו. דניאל ניגש לבתי החברים להזמינם להצטרף למשחק. אני בינתיים התחלתי לנקות את הבית לכבוד החג. אינני יכול להתחיל את החג בבית לא נקי ולא מסודר.
בעודי מצחצח באקונומיקה את הכיורים והאסלות, הדלתות והרצפה, הבנים התאספו יחד. חמישה במספר. הם שיחקו קצת במחנה שלהם, ואני השגחתי עליהם מחלונות הקומה השנייה, שאותה ניקיתי. אחרי כן עברו לשחק בצלחת מעופפת בכיכר הרוח, וכשסיימתי לנקות את הבית חזרו כולם אלינו הביתה. אז הזמנתי אותם לרחוץ ידיים ולהתיישב לשולחן, לארוחת הערב.
בישלתי ספגטי. דניאל עזר לי לחתוך ירקות לסלט, והגשתי להם גם את הקבאב שהכנתי היום לפני הצהריים. הם אכלו, החברים הלכו הביתה, אני עליתי עם הילדים אל המקלחת, ואחרי כן, כשכבר היו במיטה, עם החתולים שלהם, הם תמיד נרדמים איש-איש עם חתולו או חתולתו במיטה, הקראתי להם עוד שני פרקים ב'הנסיך הקטן,' בתרגומה החדש של תלמה אליגון.
הפאניקה התפוגגה. שוב הכרתי בזה, שאין לי מה להיכנס לגביו לפאניקה. הילדים שלי כבר בני חמש וחצי, הם יודעים איך להעסיק את עצמם. עלי להשגיח עליהם שלא יפגעו איש ברעהו בשעת משחק, אבל אני לא צריך להוגיע את מוחי בחיפוש אחר פעילויות פנאי בעבורם. הם עושים זאת טוב מאוד בעצמם.
אז הנה אני כאן, כותב שוב. מקודם סצנה ברומאן הבא שלי, וכעת עוד פוסט בבלוג. הדבר היחיד שחסר לי כעת הוא בחור בזרועותיי. אבל אני עייף מכדי לפגוש מישהו כרגע, ואני גם מעדיף בן זוג, לא עובר אורח. וזה עוד מחכה להתממש.
הקמפיין שלי לגיוס המונים יסתיים בקרוב. אם כתיבתי כאן, ובספריי כמובן, נוגעת בכם/ן, אולי תרצו לתמוך בחיפוש שלי אחר זמן כתיבה נוסף. אם כך הדבר, תוכלו לעשות זאת כאן.
תודה, ושיהיה לכם לילה נהדר.
נ.ב.
במשך היום כולו רדפו אותי התמונות המחרידות מן הטבח בלאס וגאס. במהלך היום הנורא הזה חשבתי על האלימות המשוחררת אל העולם, כתוצאה מן המאבק בין הדתות, וכפרי הבאושים של ה'טרמפיזם.' הדרך שבה דתות מזינות אלימות היא מה שאני כותב עליו, בין השאר, בספרי הבא. אגב כך גם נזכרתי בשורותיו הבלתי נשכחות של ויליאם באטלר ייטס, משירו 'ההתגלות השנייה': "דברים מתמוטטים/התווך לא אוחז/ אנרכיה טהורה משוחררת לעולם."
אין שום קשר בין טראמפ לטבח בלאס וגאס, כפי שאין שום קשר בין אובמה לטבחים שאירעו בעת נשיאותו (נניח, הטבח במועדון באורלנדו).