הבוקר, ביום חורף גשום, התעוררתי מוקדם כדי לנסוע לבדיקת רקמות בתל השומר. תמונות פספורט כבר צילמתי, צו בית המשפט בידיי, הכנתי גם 4600 ש"ח במזומן, כי מקבלים שם אשראי או מזומן בלבד, ואז גיליתי שתעודת הזהות אבדה לי. חשדתי בזה כבר בסוף השבוע שעבר, כששליח מישראכארד הביא לי את כרטיס הלייף סטייל של הסופר פארם, וסירב להשאירו בידיי, מפני שלא מצאתי את תעודת הזהות שלי. אבל הבוקר, משלא מצאתיה, ידעתי שאני בבעייה. התור לבדיקת האבהות נקבע חודשים מראש, לשעה 08.45. אני מוכרח להספיק לכתוב דפי בוקר ולעשות לפחות עשרים דקות ארובי כדי להיות בן אדם. איך אספיק גם לרוץ למשרד הפנים ומשם לתל השומר, ועוד להגיע בזמן?
במכון הכושר, במקלחות, פגשתי את מיכאל המתוק. שאני מת עליו. הוא שאל אם אני מלמד גם בחנוכה, וסיפרתי לו שאני בדרך לבדיקת רקמות וצריך להספיק להוציא תעודת זהות, ואין לי מושג איך אעמוד בזה. הוא חייך ואמר לי, "הגעת עד הודו, תספיק גם את זה." חייכתי אליו בחזרה, והבטתי בו שעה שהתפשט ונכנס למקלחת. הוא כבר אב ותיק, והייתי מתחתן איתו תוך דקה. והוא יודע את זה.
אחרי הכושר התקשרתי למעבדה לבדיקת רקמות. לשמחתי אמרו לי, שיקבלו ממני דרכון. נסעתי לשם במונית, בידיעה שבדרך חזרה אני מוכרח לעבור דרך משרד הפנים, ושם אין סיכוי שאמצא חנייה קרובה.
מחלקת הרקמות נמצאת מעל מעבדת הדם, בבניין המרכזי של בית החולים. אני כותב זאת, כדי שהבאים אחרי לא יסתובבו כמוני, ברחבי בית החולים, ויחפשו אחריה. מפני שיש שני בנקי דם בתל השומר, וזו מצויה מעל בנק הדם של בית החולים עצמו, בבניין המרכזי.
כשסוף סוף הגעתי לשם, דרך המון מסדרונות ארוכים, פגשתי שם זוג בחורים עם תינוק בן יומו בעגלה. חייכתי אליהם ואמרתי "אני מניח שזה כאן." אחד מהם אמר, "השאלה היא מה אתה צריך." "בדיקת רקמות," עניתי. והוא אישר שזה שם, כשבעצם, בסבטקסט אמרתי לו – אני יודע שאתם הומואים כמוני, שזה בנכם, ואני שמח לפגוש אתכם כאן.
אז שאלתי במישרין איפה עשו את הילד, וכך התפתחה לה שיחה. הם עשו אותו בפונדקאות בארצות הברית. לכן היו יכולים לבוא ארצה ורק אז לעשות את בדיקת האבהות, בניגוד למי שעושים פונדקאות בהודו או בארמניה, וצריכים להיתקע שם כשישה שבועות עד להצלבת הנתונים של ילדיהם עם אלה שהפקידו כמוני כאן.
בנם, מיכאל, בן שישה שבועות, שכב בעגלת בייבי ג'וגר (בדקתי, וכך גיליתי שזו עגלה שמורכבת מטיולון ועליו סלקל, שניתן להפרידו ולהרכיבו ככיסא בטיחות במכונית), ויש גם אופציה להרכיב עליה עגלת אמבטיה. עגלה כזו אני צריך, אמרתי לעצמי. חבל שקניתי אחת משומשת. אם עדי ונווה יעבירו לי כזו, זה יהיה נהדר. אם לא, אקנה אחת. פה או בהודו. כדי לא להסתבך עם משקל עודף בדרך לשם.
הם סיפרו איזו חוויה מרגשת ועזה היא ו, להחזיק בילדם הפעוט, ואני הבטתי בו, והתקשיתי לעצור בעד עצמי מלבכות. מאושר, מהתרגשות.
זמן קצר אחרי כן הגיע לשם עוד בחור, מתוק להפליא, שגם הוא ובן זוגו עושים פונדקאות בהודו, גם הם מחכים לתאומים, כמוני, והם עושים אותה דרך הסוכנות של דורון, "תמוז." תאריך הלידה שלהם הוא בראשית פברואר, והם תיכף נוסעים כבר. הקשבתי להם בהתרגשות מהולה בצביטת לב. הנה שני זוגות, שהחליטו יחד להביא ילדים לעולם, ועוברים יחד את כל התהליך. ואילו אני איבדתי את בן זוגי, שלא רצה להיות אבא, בדרך למימוש החלום שלי.
ברגעים האלה, רגעי ההמתנה במעבדה לבדיקת רקמות, כמהתי שהוא יהיה איתי שם. שיחווה איתי את ההתרגשות, הכרוכה בעוד שלב בדרך להורות. ומאוד הצטערתי שהוא ויתר על זה ושהיה עלינו להיפרד כדי שאני אוכל להיות אבא. בו-בזמן, חשבתי שאולי המעבדה לבדיקת רקמות, טיפת חלב או כל תחנה אחרת בדרך, תהיינה התחנות הנכונות בעבורי למצוא בן זוג חדש. מישהו שמתנסה בחוויה כמוני, ומתעתד להיות אבא. אבל אינני יודע אם יש עוד מישהו מן הקהילה, שבחר כמוני להיות אב חד-הורי, ובלבד שיהיה לאב.
אנשים אומרים לי שזה אומץ גדול, הבחירה להיות אב יחיד לתאומים. שאני חייב עזרה. כולם משננים לי זאת, כאילו שאינני יודע. אבל הייתי שמח מאוד אם הוא היה חוזר, או מישהו אחר היה מתחבר איתי למסע הזה, ולא הייתי עובר אותו לבד.
לשמחתי, במהלך השבועות האחרונים היו הרבה א/נשים שבאו לעזרתי. בציוד, בעצה, במילה טובה. ערן של יעל בא במיוחד למוסך שטיפלתי בו אותו רגע באוטו, שסירב להניע, כדי לתת לי תיק לעגלת תינוק, את הספר "הכנה ללידה" וחבילות חיתולים. יעל ואדי נתנו לי מיטת תינוק עם מזרן, עדי ונווה שלחו לי שקי בגדים חדשים ממש ושחר אסף לי שקי בגדים מאחיותיו, אוסי גיסתי נתנה לי שק בגדים שאימה סרגה במו-ידיה וניבה ובעלה העמיסו עלי שקים מלאי בובות פרווה, נחש צעצוע, מחלק מנות, עוד תיק עגלה ומה לא. אם חד הורית אחת ואימה העניקו לי לול ואמבטיה, זוג שהאישה עובדת עם גיסתי יחד נתנו לי עגלת תאומים במצב טוב במחיר מגוחך, ואורן, שעבדה איתי במשרד יחסי הציבור שלי, מילאה אותי בבגדים בכמות מתאימה למשפחה הומואית מרובת ילדים, בבייבי סנס, במנשא, בסלקל ועוד הגדילה עשות ורתמה למעני מישהי מרשת ידועה לצורכי תינוקות. מדהים. במסע הזה, שאני לבד בו, מבחינה רגשית, אני מגלה מחדש את הישראלים ואת הישראליות, ואת הצד היפה של הישראלים, וזה מרגש אותי מאוד.
במהלך השבוע ביקר אצלי יאיר, הארכיטקט שתכנן את השיפוץ הקודם של דירת דמי המפתח שלי. אחרי שני חברים ארכיטקטים צעירים, שאמרו את דברם, רציתי לשמוע גם אותו. הוא הביא תוכנית נהדרת, אבל כזו שעלותה מאתיים אלף ש"ח. חייכתי ואמרתי לו שיותיר בידיי את התוכנית, אבל לא אוכל לממשה בשנים הקרובות. אחרי כן אירחתי לארוחת ערב את מרב ואת דני של ערן, שבאו לראות את הבית, לייעץ לי כיצד לסדר אותו וגם לקחת מידות לספרייה גדולה ולתוספת מדפים, לחיפוי הספריות הקיימות ועוד, כך שהילדים לא יחיו כשהם חשופים לאבק הספרים הארסי, הנח על אלפי הספרים שיש לי בבית.
ביום שישי, הלכתי לאליסף רובינזון, בחנות "רובינזון," כדי לקנות מתנת יום הולדת שמונים לדודתי, שהגיעה לגבורות. שאלתי את אליאסף אם יקנה מידיי גליונות ישנים של כתבי עת, כי בלית ברירה עלי לדלל את הספרייה. הוא הופתע, מפני שידע שאינני מוציא דבר מן הספרייה שלי, ושאל למה. כשאמרתי לו שאני מחכה לתאומים, אותם אגדל לבדי, ספק ראשו בין כפיו. "אוי ואבוי," הוא אמר, "אתה לא יודע מה מחכה לך. איך תתמודד עם זה!?" ואחרי כן חייך, סיפר לי שיש לו תאומים בני עשרים וארבע, ובירך אותי מעומק ליבו. בסוף הוא גם נתן לי עוד עותק של ספר הברכות והקללות ביידיש, שקניתי לדודותי, בשביל עצמי. וצחקתי ממנו כל רגע פנוי השבת.
בערב שישי ביליתי לבד בבית. ישבתי שעות וגיהצתי בגדי תינוקות. מתרגש מעצם המידות שלהם. עד שנשבר לי הגב, פתחתי את אטרף דייטינג באיי פון וצ'וטטתי עד שנפלתי לתוך השינה.
במהלך השבת חיפשתי בגוגל מוהל בדלהי. למקרה הצורך. הגעתי לסיפורם של בני זוג, שהטיסו מוהל מן הארץ. בסוף הסיפור היה מצויין אי מייל של בני הזוג. כתבתי להם, סיפרתי להם את סיפורי ושאלתי כמה שאלות. בהמשך התפתחה תכתובת עניפה, שעברה לשיחת טלפון. בסיומה הציעו לי את ביתם למשך שלושה שבועות, בלי תמורה, כדי לעזור לי בשבועות הראשונים שלפני הלידה ואחריה, וגם הבטיחו למצוא לי מלון אינטימי וטוב בשכונה טבוה יותר, מבית המלון שמצאתי בעזרת מאיה במיין בזאר. הם גם נתנו לי טלפונים של שני רופאי ילדים מומלצים, ועוד עצות רבות.
גם מיכל, אחותו של יוני, ציידה אותי בעצות מעשיות. דחילק, מי היה מעלה על הדעת שצריך להביא מן הארץ טבליות חיטוי מים המתאימות לתינוקות, כדי לחטא בהם את מי האמבטיה ומי הכביסה? ואיזה רעיון דגול הוא זה, להביא מהבית או לקנות שם מיחם גדול, כזה של אירועים, כדי להרתיח בו כל בוקר מים, שישמשו אותי למהלך היום כולו, להכנת פורמולה ועוד.
התכתבתי גם עם הקונסוליה, עם בית חב"ד ועם שורה של חברות לציוד לתינוקות. אני מחכה לתשובות. כי השאלות, בשלב זה של התהליך, הן מרובות.
בדבר אחד אני שמח, שאני ישראלי, ועומד לגדל כאן את ילדיי. עד כמה שהמציאות החיצונית קשה ומרה, עד כדי כך שחדלתי להתייחס אליה בטורי דעה, כי קצב האירועים כאן פשוט מתיש, מטמטם את הדעת, מכעיס ומחריד עד מאוד, טוב לדעת שיש כאן גם בני אדם, הערבים איש לרעהו ומוכנים תמיד להושיט עזרה זה לזה, זה לזו.
מחר אני נוסע לוורד ובת זוגה, לאסוף עוד דברים שאני צריך, ובהמשך השבוע אצטרך לגבות את הכסף המגיע לי מגורמים שונים כדי לשלם את התשלום הבא להודו, באמצע החודש.
ובינתיים, מפלס ההתרגשות עצום, ואני כל הזמן חושב על סימה, הפונדקאית, תוהה האם הבטן שלה כבר גדלה מאוד, מצפה בכיליון עיניים לבדיקת האולטרא סאונד שאקבל ב 26 לחודש, שהיא כבר תלת ממדית, ומקווה שהבדיקה תהיה תקינה, שהילדים בסדר, ושלא יזדרזו לצאת מן הרחם טרם זמנם, למרות גודלם הרב, לפחות לפי הבדיקה הקודמת. שיהיו בריאים ויתפתחו היטב.
