התאהבתי

"אז למה, בעצם, שלא ניפגש?" הוא שאל אותי בפעם המי-יודע-כמה בשיחת הטלפון ממנו. זה היה מעצבן, שיחת שיווק נוספת מצד המאמן הזה, שמציע לי מין שילוב מוזר של אימון גופני ומסז', האמורים, לדבריו, לאזן אותי מבחינה גופנית ולטפל בהתמכרויות שלי.

"כי אני פשוט לא מעוניין," אמרתי לו, "כמה פעמים אני צריך להגיד לך את זה?"

התאפקתי לא לטרוק את הטלפון, כפי שאני נוהג לעשות במצבים כאלה. אנשי מכירות משגעים אותי. אני לא סובל את השיחות הטלפוניות החוזרות ונשנות מהם, ובדרך כלל מנתק מיד אחרי שאני שומע את משפט הפתיחה שלהם.

אבל אצלו היה משהו שונה. משהו בקול שלו. רך, עמוק ומפתה.

"אולי כי אתה מגונן על משהו, או מתגונן מפני משהו," השיב לי. ומעברו השני של הטלפון יכולתי לשמוע את חיוכו.

"זה נכון," הודיתי בפניו, הקול המסתורי הזה פשוט משך אותי אליו, כישף אותי, "האמת היא שזה נכון. אני פוחד להפסיק לעשן, פוחד לשנות את שגרת חיי ואת הרגליי. טוב לי בהם, גם כשהם מזיקים לי."

"אז זה העניין," הוא הנהן ממרחק. "אני מבין. בוא ניפגש. אני אלמד אותך משהו על מהותו של שינוי."

ואז הוא פתאום היה כאן. ואני הייתי אצלו, על מיטת הטיפולים. שכבתי בעירום על מיטת הטיפולים והוא נגע בי בכול מיני מקומות, עיסה, לחץ, ליטף.

הוא השתמש בשמן נעים למגע וריחני, והוא היה עירום בעצמו. גבוה, שרירי ושחום, עם איבר מין גדול ועבה מידלדל לפניו.

הוא התייחס לעירום שלי באופן טבעי לחלוטין. מבחינתו זה חלק מן הטיפול, הוא אמר לי. והוא גם נהנה להפגין את גופו למולי.

ואני נמסתי. שכבתי עם פניי מונחים בתוך שקערורית המיטה הטיפולית, הרגשתי את גופו קרוב אלי, מאוד קרוב, יכולתי להריח את איבר מינו בקרבתי. וכל מה שרציתי היה לגעת בו. ללטף אותו, למצוץ את הכלי המפואר הזה, להעמידו בתוך פי.

קצת אחרי כן סיימנו את הטיפול. הוא עטף אותי במגבת, נתן לי לשבת ושאל אותי איך אני מרגיש.

"אף פעם בחיים לא הרגשתי ככה," הודיתי בפניו. "ואיך אתה מרגיש?"

אני התכוונתי לזה שנוכחותו אתי שיכרה אותי לגמרי. רציתי לבדוק מה קורה בצד השני.

"זה תלוי," הוא חייך. "היום קיבלתי זריקה אחרונה, עמוק בתוך הגוף שלי, וזה עוד קצת כואב. אבל ברוך השם, את השינוי הגדול עשיתי לא מזמן, ואני מרגיש מדהים עם זה," החווה כלפי איבר מינו הנימול.

הייתי כול כך בהלם, שלקח לי כמה דקות עד שהבנתי מה הוא אומר לי.

הוא טרנס, גבי. זה היה שמו. הוא טרנס. הוא אישה שחתכה את שדיה והשתילו לה איבר מין גברי. התאהבתי בטרנס. אני, שמעולם לא הבנתי את הדבר הזה, ועמוק בתוכי גם לא יכולתי לקבלו, התאהבתי בטרנס. עד כלות.

הוא אמר לי שהמפגש הטיפולי בינינו להיום הסתיים, פחות או יותר, וסירב לקבל ממני תשלום. הוא חיכה שאתלבש, וליווה אותי, בעירומו, עד הפתח.

אני הסתכלתי על גוו השחום, רחב הכתפיים, על שרירי הכתפיים המשורגים, על שרירי הרגל האחורית שלו ועל ישבנו הקטן, המוארך והמוצק, על גבהותו הטמירה, וידעתי – אני מאוהב. למעשה, אני לא יכול לעזוב את המקום בלעדיו.

יצאתי החוצה מחדר הטיפולים שלו, שנמצא בקומה גבוהה של מגדל משרדים. עמדתי ליד מעקה המרפסת, מביט אל הנוף הפרוש מלפניי למטה. היה לי חשק לקפוץ. לא כדי להתאבד. חס וחלילה. פשוט כדי לבטא את הבלבול שחשתי, יחד עם התחושה העילאית הזאת של ההתאהבות.

מצאתי את החצי השני שלי, את אהבת חיי, בזה לא היה לי ספק.

כשהוא יצא מחדר הטיפולים, לבוש בחליפה מהודקת לגופו הצר, הופתע לראות אותי שם.

"אתה לא ממהר הביתה, לחזור לילדים?" שאל.

"האמת היא שאני פשוט לא יכול לעזוב את המקום הזה בלעדיך," אמרתי לו בגילוי לב, "אני לא יכול להיות בלעדיך אפילו לרגע."

"הבנתי," הוא חייך, וזו הייתה הפעם הראשונה שבדעתי עלתה האפשרות כי הוא תכנן את הכול, "זה יהיה קצת מסובך. יש לפניי עוד יום ארוך. אבל אם אתה רוצה, אתה יכול להתלוות אלי. אני הולך כעת למרכז לטיפול יום בטרנסים. אני מתנדב שם."

במרכז לטרנסים הוא השאיר אותי להסתובב והלך לישיבה במשרד. אני בינתיים התבוננתי מסביב והייתי המום לחלוטין. היו שם נשים וגברים, שהיו פעם גברים ונשים, בכל מיני גילאים ומכול מיני מוצאים. היה שם, למשל, חייל דק גוף אחד, מחוצ'קן פנים, שהיה פעם נערה. היו שם כמה קשישות עם פאות כעורות ושמלות ישנות למראה, שנראו כמו וייבערס יהודיות כאלה, והיו פעם גברים. והיו שם עוד גברים, כל אחד נראה אחרת מרעהו, שכולם היו פעם נשים.

ניגש אלי איזה ערס בלונדיני דק גו. הוא שאל אותי מה אני עושה כאן. אמרתי לו שאני מחכה לג'וני, או גבי, איך שקוראים לו. הוא חייך, אמר שאני מסכן, שאני עוד אחד שהתאהב בגבי, הפנה אלי את גוו והלך.

אחרי כן ניגש אלי גבר מזוקן ומסוקס. הוא לא חיכה הרבה לפני שקירב את פניו אלי ונישק אותי, מנסה לדחוף את לשונו העבה עמוק לתוך פי.

אני נרתעתי לאחור.

"שלא תגיד לגבי שניסיתי לעשות אותך," הוא אמר, נסוג לאחור ונעלם מאחורי הבר. הוא היה הברמן.

עברו ימים. גבי ואני עברנו לגור יחד, עם הילדים. נורא נהניתי מן המין איתו. ללטף את גופו המושלם, להתנשק איתו, ואז לחכות עד שילחץ על הכפתור, המניף באחת את זינו המושלם ולעלות עליו. נואק וגונח עד לגמירה אדירה.

התפלאתי איך הוא גומר. האם זה כמו אצלנו, גמירה אחת, או שזו גמירה של נשים, רק מזין. מה בדיוק הם משפיכים. נוזלי כוס או משהו שנראה כמו זרע. ואיך לעזאזאל הוא מרגיש בזמן האורגזמה. האם פליטה קצרה, נבחנית וצפופת תשוקה של גברים, או התפשטות אדוות מתמשכת, נשית.

הוא היה מאופק, כשגמר. אני חושב שאולי רצה להסתיר את האדוות שלו. אבל הוא מאוד התרגש, זו לשון המעטה, כששמע אותי זועק מתשוקה, בזמן שהזין שלו פעל בתוכי. הוא השתגע מזה. גם אני.

"לא סתם אומרים עליך שאתה הזיון הטוב בעיר," הוא פלט, "איזה גניחות, איזה אנחות, איזה כיף לראות אותך נהנה ככה."

אבל אחר כך העניינים קצת התלקלו. בתחילה הוא הזמין אותי להרצאה שנערכה על גג המרכז לטיפול בטרנסים, מתחת לרשת הצללה, והכריח אותי שם, בפומבי, לא לעשן. אפילו שידע שאני מוכרח סיגריה ומכור לזה לגמרי.

אחרי כן הכרתי עוד טרנסים מהמרכז שהוא מתנדב בו. הייתה טרנסית מטורפת אחת, שאחרי חקירת שתי וערב, כדי לוודא שאני בסדר, הזמינה אותי אל ביתה, דירה גדולה, מטונפת, בה היא גידלה שלושה ילדים מבלי להזדקק למערכת החינוך.

בכניסה לדירה בכלל הייתה מערכת מתוחכמת של מסוע, שהסיע ציור רקע, תפאורה של דירה ושל מטבח, על מסלול אובאלי, כדי להטעות את עיני החוקרים ובולשים אחריה, שבעצם נתקלו בקיר. אבל כשהובילה אותי אל מעבר לו פגשתי בילדיה. הם היו בן גדול ושתי בנות בגילאים שונים, כולם מדושני גוף ומגודלי שיער. והם שיחקו עם ארגזי קרטון מעוכים ושקיות ניילון ענקיות.

היא שאלה את הילד הגדול אם עשה שיעורים. הוא אמר שכן. אבל אז היא אמרה לו, "אבל עוד לא הראית לי שלמדת לעשות את זה!" ואז פרצה ברצף מדהים של תנועות רגליים במחול אירי עתיק, לרקע המוסיקה שנשמעה שם, מתוך מסך ישן של טלביזיה.

ואחרי שהלכתי ממנה הייתה עוד סצנה. מנהלת המרכז לתמיכה בטרנסים ובת זוגה רבו ביניהן. מסתבר שבת הזוג בגדה במנהלת וחשפה בפני הבלשים המחפשים אחריה את סרטי הצילום הישנים של שתיהן. ואז מנהלת המרכז לטרנסים הניפה את ידה, פתחה באחת את הרוכסן לאורך חברתה, מצווארה ועד מפתח הלב, ושלפה ממנו את קנה הנשימה שלה – זו הייתה חלילית פלסטיק לבנה – וגרמה לה לחרחר למולה, משוועת לאוויר, מתחננת שתשיב לה את קנה הנשימה שלה.

אבל אני לא נשארתי עימן כדי לראות איך היא גוססת, דועכת, ואיך מנהלת המרכז לטיפול ולתמיכה בטרנסים מתבררת לי כרוצחת. לא. ברגע הזה התעוררתי משנתי. השעה הייתה 02.48 לפנות בוקר, והתיישבתי לכתוב את החלום הזה. מהר. במחשב. כדי שאזכור כול פרט ופרט.