אחד העקרונות המרכזיים המציינים את החשיבה המודרנית הוא קיומו של הסובייקט, וזכותו של כול אדם לגבש את זהותו בתוך ולמול מסגרות ההשתייכות שלו – המשפחה, הלאום, הדת, המדינה וכו'. אך בעוד שהמודרניזם תבע מן האדם אותנטיות, גילוי עצמי אחד מובהק שלו, הפוסט-מודרניות הבינה, כי דבר זה אינו אפשרי כלל. האדם הוא מי שהוא, על כול הקולות הפנימיים שלו, כול צדדי אישיותו, הגלויים והמוסתרים או מודחקים, הראויים והפחות ראויים, ועל כל קרעי זהותו.
התפיסה הזאת נובעת מריבוי הזהויות הפוסט-מודרני ומחוללת בנו גם סוג של תזזית מכוונת, המונעת מן הזולת לתייג אותנו בתגיות. העולם הישן היה מיוסד על תבניות אידאולוגיות ופרשניות ברורות. ימין-שמאל-מרכז, ציוני/לא ציוני, דתי/חילוני, הומו/סטרייט. העולם החדש, זה שאנו חיים בו כעת, מבין שזהותו של אדם אינה איזה מונומנט של קבע, אלא ההפך הגמור מזה – היא תוצאה של תנודה על פני סקאלה, שבצידה האחד היהדות או הלאומיות, הציונות או הסטרייטיות, ובצדה האחר החילוניות או הא-ציונות, וכך הלאה. ויכול אדם למצוא את עצמו, בכול רגע בחייו, במקום חדש על הסקאלה בין סטרייט לגיי או בין ציוני ללא ציוני, או בין יהודי לחילוני.
הביטל של הקיום הבינארי – למען ריבוי זהויות
העולם הפוליטי עודנו מיוסד, במידה רבה, על החלוקה הקוטבית הזאת לצמדי מונחים מנוגדים. 'הלנו אתה – או לצרינו,' עמית – או טורף, ציוני – או לא ציוני, לאומני – או בוגד. למעשה, ההסתה הפוליטית, המשתוללת כעת בישראל במלוא עוצמתה, משתמשת בדיוק בצמדי הניגודים הללו, ומהם היא שואבת את כוחה. הדגשת הרבגיוניות, הזכות של כול אדם להיות בכול זמן נתון במקום אחר על פני הסקאלה הבינארית – משמיטה ותשמיט את הקרקע תחת רגלי המסיתים כאן, ותרוקן את כוחם. בע"ה.
מעצם טבעה של קהילת הלהט"ב, קהילה עשירה, מגוונת, מורכבת וגם מלאה בסתירות פנימיות, המפלגה הלהט"בית הישראלית אינה יכולה להיבנות על פי צמדי הניגודים הנהוגים בפוליטיקה ובתקשורת הישראלית. כשם שיש בינינו א/נשים שאינם מגדירים עצמם מגדרית, ומבקשים להינות ממנעד רחב ככל האפשר של מגדריות, כשם שיש בינו הומואים שהם סטרייטים בארון, או סטרייטים שרק התאהבו בגבר, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים, שבעצם בחירתם בשינוי מין מערערים על הבינאריות הקיימת בין גבר- לאישה, כך גם המפלגה שלנו. זה יהיה גם מקור כוחה. אנחנו כול מיני סוגים של בני ובנות אדם. אנחנו חיים בכול סוגי העדות והקהילות בישראל, בתוכן וגם מחוצה להן בעת ובעונה אחת. אנחנו חברים בארגונים עסקיים, אקדמיים, צבאיים ופוליטיים, ובו-בזמן אנחנו גם חברים בקהילה האמורפית-כביכול, אך מאוד נוכחת ורבת כוח ועושר תרבותי – קהילת הלהט"ב.
מעצם טבענו אנחנו סוכנים וסוכנות של שינוי חברתי. כול אחד ואחת מאתנו היה מוכרח לפלס לעצמו דרך מבעד לנורמות הבינאריות הקיימות במשפחתו ובכול מסגרות ההתייחסות האחרות שלו/ה. כול אחד ואחת מאתנו חויב, בתחילה, לחיות בכפל פנים, להעמיד פנים שהוא/היא דבר אחד, בעוד שהוא/היא דבר אחר לגמרי, לדבר בכפל לשון, להתבחן בזהותו אט-אט, תוך כדי גילוי אחרים/ות כמוהו/ה והינתקות זמנית, אך הכרחית, ממקורות צמיחתו – עד לגיבוש זהותו האחרת. כולנו אחרים, והאחרות שלנו היא המגדירה אותנו ומכשירה אותנו מאין-כמוה להיות סוכניו של שינוי חברתי ופוליטי בחברה הישראלית.
המסקנה העולה מכול אלה היא, שהמפלגה שנקים היא מפלגה של שונים. לכול אחד ואחת מחברי/ות הרשימה בה ישנן דעות מוצקות או נדיפות על כול נושא שבעולם ובארץ. על דבר אחד כולנו מסכימים – הרצון להשיג שוויון זכויות וערבות הדדית בתוך הקהילה הלהט"בית וכלפיה, והשאיפה לבנות חברה ישראלית מגוונת, הטרוגנית, סובלנית ופתוחה יותר.
הכורח הפוליטי
החיים הפוליטיים בנויים על צמדי ניגודים. קואליציה-אופוזיציה, משמעת סיעתית או הגליה אל מחוץ לסיעה. בעד או נגד. כדי לתרגם את הכוח החברתי והפוליטי שלנו למעשים ולהישגים לא תהיה לנו ברירה אלא להצטרף לאחד מן הגושים הפוליטיים הקיימים, לקבל עלינו את מטרות הקואליציה שנהיה חברים וחברות בה, ולפעול עמה.
עם זאת, נהיה מוכרחים לשמור לעצמנו מידה רבה של חירות. חירות היחיד וחירות הקהילה. דבר זה יצטרך לבוא לידי ביטוי בכול משא ומתן קואליציוני שנקיים, ובכול הצבעה עתידית שנידרש לה. במובן זה, נהיה דומים למפלגות החרדיות דווקא. אף הן מייצגות מגזר מסוים באוכלוסייה, יושבות בכנסת רק מכוח הרצון להיטיב עם המגזר שהן מייצגות ולשמר את דפוסי חייו, והשותפות שלהן בחיי החברה והמדינה היא כורח שהן נוטלות על עצמן כדי להשיג את מרב ההישגים שהן יכולות להשיג, בכול זמן נתון, בעבור בוחריהם/ן ורבותיהם/.
אך בניגוד למפלגות החרדיות, אנחנו איננו מעוניינים לשמר זהות מונוליטית, דפוסי חיים נוקשים ואורחות אמונה. ההפך הוא הנכון. אנחנו מעוניינים לערער את התפיסות השמרניות הבינאריות של החברה הישראלית ושל הפוליטיקה והתקשורת בישראל, להביא לביטוי מרבי את מגוון הזהויות האפשרי בחברה בכלל ובחברת הישראלית בפרט – ולכונן שוויון זכויות בין כול בעלי/ות הזהויות הללו, המושתתת על ערבות הדדית. שכן, שוויון וערבות הדדית הם שני הערכים היחידים, שיכולים לכנס יחד בשלום א/נשים מרובי זהויות כול כך תחת מבנה לאומי-מדיני אחד.
המבנה הגושי ושבירתו
מרגע שהתחלתי כותב על הקמתה של המפלגה הלהט"בית הישראלית פנו אלי במישרין או בעקיפין א/נשים שונים/ות, באזהרה שאם נקים מפלגה 'סקטוריאלית' כזאת, אנו עלולים לפגוע בסיכוייו של גוש המרכז-שמאל לזכות בבחירות הבאות, שאנו עלולים 'למחוק' את מרצ או לפגוע במחנה הציוני, ועל ידי כך לשחק לידי גוש הימין, המחוקק חוקים אנטי שוויוניים המנוגדים כליל לחזון שלנו כקהילה. אך הטוענים כך אינם מבינים, שבני ובנות הקהילה הלהט"בית באים ממגזרים פוליטיים שונים, ומצביעים בעבור מפלגות שונות. לא מקרה הוא, שישנם תאים גאים ברוב המפלגות בישראלי, ולאחרונה התבשרנו, שאפילו במפלגת 'הבית היהודי' יש הידברויות דומות. אנחנו באמת רבגוניים, אנחנו מצביעים איש איש לפי תפיסת עולמו/ה, ולכן אם המפלגה הלהט"בית תקום, ותעשה את עבודת ההכנה שלה באופן נכון וראוי, היא תגרוף אליה קולות מכול קצווי הקשת הפוליטית.
זאת ועוד. נניח שאכן, רוב הקהילה הצביעה למרצ. נניח שהקמת המפלגה שלנו תביא להפחתת מספר המנדטים של מרצ ושל המחנצ. מה יקרה אז? מכיוון שאחוז החסימה כיום עומד על כ-120,000 קולות, אם רק נעבור אותו נכניס לכנסת בבת אחת ארבע/ה חברי/ות כנסת. ארבע/ה חברי/ות, שייצגו מגוון זהויות, עושר חשיבתי ורבגוניות אדירה – וכולם/ן מחוייבים/ות לערכי הדמוקרטיה, הערבות ההדדית והשוויון.
האם אין אלה ערכיה של מרצ בטוהרתם? ומה רע בכך. ההפך הוא הנכון. כאשר נחבור אליה ואל המחנצ, לצורך העניין, רק נחזק אותן. ואם יהיה עלינו לחבור למפלגות המרכז ו/או הימין – נגרום לפחות לשינוי מגמה חיובי בהתנהלותן, אם לא להתפוררות המרקם הערכי שלהן. כך או כך, נצא וידינו על העליונה.
ואם, חס וחלילה, לא נעבור את אחוז החסימה. ואם נפחית עשרות אלפי קולות מן הגוש האחד או האחר שאנו מאמינים/ות בו ורוצים/ות שינצח, נדע דבר אחד – שעשינו את המיטב שיכולנו לעשות כדי לשנות כליל את הכיוון שהחברה הישראלית הולכת אליו, שכוחנו הפוליטי לא מוצה עד תום בזה, ושעד למערכת הבחירות הבאה יהיה עלינו להתמיד בפעולות המחאה של הקהילה שלנו – עד לשינוי המציאות הישראלית.
כך או כך נצא וכוחנו עמנו. וזה מה שחשוב בעיניי יותר מכול, בעצם ההכרזה על הכוונה להקים את המפלגה הלהט"בית הישראלית.
ועוד הערה אחת קטנה: נניח, רק נניח, שעצם רישום המפלגה יעורר סערה כזו במערכת הפוליטית, עד שמכול מפלגות הימין, השמאל והמרכז יחזרו אחרינו כדי לפתות אותנו בשריון מקום ריאלי ברשימת אחת המפלגות. נניח שנתפתה לזה. נניח שבשל כך נשאיר את המפלגה הלהט"בית הישראלית על המדף, ונשתבץ, כל אחד ואחת מארבע/ת המועמדים/ות בראש הרשימה – במקום ריאלי במפלגה קיימת. ומה רע בכך? והאם לא נצא מנצחים גם ככה?
הרי לכם/ן חומר למחשבה.
נ.ב.
נשאלתי אמש האם אני רואה את עצמי כנבחר ציבור. השבתי שכלל אינני בטוח בכך. אכתוב על כך בפוסט הבא. לעת עתה, אני שמח על ההזדמנות שניתנה לי, על ידי אמרי קלמן ואנשי צוותו, לבטא ברבים את דעותיי הפרטיות לחלוטין בכול הנוגע לאפשרות קיומה של המפלגה. אני מדגיש, אני הצטרפתי לעגלה הזאת רק לפני שבוע. יש המוליכים אותה כבר שנה, ואפילו אינני מכירם עדיין. קסם המעשה הוא בהצטרפות אליו, ובהיותו מעשה של יחידים, מעשה מבוזר: כול אחד פועל מתוך הכרתו, בתחום עיסוקו, למען מטרה אחת. שוויון זכויות לקהילת הלהט"ב והטבת החיים בחברה הישראלית במצבה כיום.
