רק עכשיו נפל לי האסימון. בתום עוד ארוחת ערב שנייה הבנתי, שזה לא שהם עושים לי מניפולציות, כי הם לא רוצים לישון. הם רעבים, פשוט משום שאני נותרתי מאחור, עם לוח זמנים שאינו מתאים להם יותר – ארוחת ערב בשש וחצי, מקלחת בשבע, סיפור בשבע וחצי וכניסה למיטה בשמונה. הם כנראה צריכים לקבל ארוחת ערב רק בשבע-שבע וחצי, ואחריה מקלחת מהירה, סיפור במיטה ולישון.
אבל היום השישה עשר בחופשתם של מיכאל ודניאל היה יום מיוחד. כי היום, בפעם הראשונה מאז נולדו, סבאל'ה בא במכוניתו הנה, ולקח אותם, במושבים החדשים שקנינו למכוניתו, לרמת השרון.
ורמת השרון היא כנראה אחת הערים היחידות שיש בהן גן שעשועים ובליבו מטוס קרב, שמתוכו יוצאת מגלשה, ועוד כל מיני משחקים.
אחרי ששיחקו בגן השעשועים הזה גם נסעו לבית של סבא, אכלו כריכי גבינה שהכנתי להם בבוקר – הכנתי צידנית מלאה בקציצות בקר ומג'דרה, קוביות אבטיח חתוכות, סלט ירקות מוכן וכריכים, אבל בסופו של דבר אכלו את הכריכים בלבד, ובמבה.
אני בינתיים העברתי סדנת כתיבה בבית הקפה.
כשהגיעו הביתה היו כבר ישנים. העברתי אותם על ידיי למיטה. דניאל המשיך לישון. מיכאל התעורר בבכי וביקש 'בוק האם.' הפעם, מקץ 48 שעות של צום מטרנה, נכנעתי לו. פשוט רציתי שיירגע, ישבע ויירדם. אך מכיוון שהכנתי בקבוק לו, עשיתי אחד גם לאחיו. הבאתי אותו למיטה ונגעתי בשפתיו.
דניאל פקח עין, ואמר "לא, סבאל'ה!" ואז הבחין בי, חלף הרף עין שבו הבין שהוא כבר במיטה בבית שלנו, ואז חייך אלי ואמר "אבאל'ה!". וזה היה הרגע המתוק של היום.
אז נטל לידיו את בקבוק המטרנה, אכל אותו בתיאבון ונרדם. ואחריו גם מיכאל.
אחר הצהריים הצעתי להם ארוחת ארבע של שוקו ועוגה, או אבטיח. אבל מיכאל ביקש גלידה. ודניאל ביקש שניקח איתנו את לונה, והוא יאחז ברצועתה.
אבל הכלבה הסריחה נורא. אז הצעתי להם שמקודם לכן נרחץ אותה באמבטיה, והם כמובן נענו לזה בהתלהבות. כל מה שקשור במים, בקיץ הזה, משמח אותם.
נכנסנו עם לונה לאמבטיה, קרצפתי אותה כהוגן, ואז נתתי בידיהם מגבות קטנות כדי שיעזרו לי ליבשה.
אחרי כל זה רתמנו את לונה לרצועה, שהפקדתי בידי דניאל – אתם צריכים לראות את הילד הזה הולך בביטחון גמור עם הכלבה ברחוב, בגיל שנתיים וחצי – והלכנו למרכז סוזן דלאל, לקנות גלידה.
מן הגלידה התחלנו לרדת למטה. הייתי לא רגוע. רציתי לוודא שהמקלט שם פתוח ושאני יודע בוודאות היכן הוא. אבל אחרי שגיליתי שהוא פתוח ומוכן לקליטת בני אדם, המשכנו החוצה. עברנו ליד "סוזנה," שם שתי מודעות אבל על מותה של דפנה בר ציון מודבקות על גדר האבן, ומכאיבות ללב, ואחרי כן עלינו ברחוב שבזי, חצינו את הכיכר, הלכנו לפיצה, שם קנינו משולש פיצה מחולק לשתי שקיות, וקיבלנו שתי כוסות מים עם קש, אותן הצבתי על מתקן כוסות הקפה שהצמדתי אתמול לידיות העגלה. זה היה נחמד. כל מי שעברנו על פניו חייך אלינו – שני פעוטות יושבים בעגלתם ואוכלים פיצה, ומדי פעם מושיטים יד לכוסות המים העומדות על המתקן.
קנינו לחם וגלידה, יין וסיגריות ב"ויקטורי," ואז מיהרנו הביתה כדי לשים את הגלידה במקרר. שתהיה לנו לימים הבאים.
מעט אחרי כן התחלתי להכין סלט לארוחת הערב. מיכאל ודניאל התיישבו לידי וביקשו כל אחד עגבנייה ומלפפון. "שלם, אבא!" קרא מיכאל. כלומר, לא קוביות.
הם כרסמו ירקות, בעודי חותך לעצמי סלט. אבל תוך כדי כן ביקשו גם קוביות מלפפון ועגבנייה, וקיבלו אותן ואכלו מהן בתיאבון.
כשהוצאתי טונה מן המקרר מיכאל הושיט אליה את ידו. שמחתי. מיד פתחתי עוד קופסה, ושמתי עוד טונה בכלי. מיכאל טרף את כולה. ואחרי כן גם זיתים ועוד עגבנייה.
הייתי בטוח שהם כבר שבעים. אז רחצנו פנים וידיים, צחצחנו שיניים, והלכנו למיטה לשמוע סיפור. שלשום קיבלתי מאחת מחברות הסדנה שלי שתי שקיות מלאות בספרי ילדים מן הקלסיקה. אז היום הקראתי להם את "איפה פלוטו" ואת "סיר הסירים," וזה היה בהחלט חידוש, למול ספרי התמונות והכרכים של האנציקלופדיה לפעוטות ש'קראנו' בהם עד עתה.
דניאל לא נהנה מן החרוזים, אבל מיכאל שכב לידי במיטה וחייך. הוא זיהה את החרוזים, והבין את הסיפור.
כיביתי את האור. הייתי בטוח שכבר יירדמו. אז ביקש מיכאל שיר. שאלתי אותו איזה שיר הוא רוצה שאשיר לו, והוא אמר "עוגה."
"אין אין אין חגיגה/בלי בלי בלי בלי עוגה" המהמתי, עייף מאוד.
אחרי כן ביקשו עוד שירים. ובכל פעם ששרתי משהו אמרו "לא, אבא, חדש!" ואני הוכרחתי למצוא שיר חדש לשיר להם, עד שביקשו "פישי," כלומר, שאשיר להם את השירים ששרה ציפי שביט ב"מאה שירי ילדים ראשונים."
"אבל אני לא מכיר את רוב השירים האלה," אמרתי להם, והתחלתי מזמזם נעימות חסידיות. לזה מיכאל ממש התנגד. אגב, הממזר הקטן קם ממיטתו, וכעת הוא עומד לידי, צמוד לידי, ומביט בידיי המקלידות במהירות על המחשב.
"כשהייתם תינוקות מאוד אהבתם את השירים האלה," אמרתי לו.
זה לא עזר לי. הוא תפס לי את האף, ואחרי כן דחף לי אצבעות לאף ולאוזניים, והציק לי עד כדי כך שלא יכולתי להמשיך לשיר.
"אבא, אני רעב," אמר פתאום דניאל.
"אתה רוצה לאכול?"
"כן."
"מה אתה רוצה לאכול?"
"מלפפון."
"טוב, אז תשכב במיטה ואני אביא לך מלפפון."
"לא, אבא, מטבח."
גררתי את עצמי מן המיטה למטבח ושני הילדים אחריי. במטבח הוא אמר שהוא רוצה "דניאלה," אבל כשפתחתי אותה עמד עם הגביע ומזלג בידו, הוא אוכל "דניאלה" רק עם מזלג משום מה, ולא רצה לגעת בה.
"אתה רוצה קציצות ואורז?" שאלתי אותו.
"כן."
חיממתי קציצות ואורז לשניהם. הם התיישבו, וליקטו באצבעותיהם הזעירות עדשה אחת פה, גרגר אורז שם, קמצוץ קציצה.
"תאכלו, כי אין יותר בוק האם," הזכרתי להם.
זה לא עזר לי.
"אבא, עוף," אמר דניאל.
הפרדתי פיסות עוף מפולקע וחיממתי לו אותן במיקרו.
"עכשיו סלט."
חתכתי מחדש קוביות עגבנייה ומלפפון והוספתי לצלחתו.
"תחמם, אבא," פנה אלי מיכאל. "מיקרו."
"מה, גם אתה רוצה עוף?" שאלתי.
הוא לא ענה.
"מיכאל, אתה רוצה לאכול עוף?"
הוא הנהן.
חזרתי על כל התהליך גם איתו.
הם אכלו כל אחד פיסת עוף אחת, וכמה קוביות של ירקות. זה נמשך למעלה משלושת רבעי השעה, שבהן אני כבר הייתי מרוט מעצבים ומעייפות ומת לסיגריה.
בסופו של דבר נשכבו לישון. דניאל נרדם. מיכאל עדיין עומד לצדי ומביט בעניין באותיות המצטברות במהירות על המסך.
הילד ער, לונה בוכה ליד הדלת, רוצה להיכנס פנימה, ואני לא מתיר לה זאת, כדי שלא תעשה את צרכיה בבית, אלא בחצר, ואני עצבני כמו סוס, ובעצם בכלל רוצה להרים טלפון לבחור אחד, ולהגיד לו לבוא הנה כדי לחבק אותי. אפילו הסתפרתי לכבודו.
אבל זה, הלילה, כנראה כבר לא יקרה.
לילה טוב.
