יומן מלחמה (87).
בשבוע החולף התקשיתי שוב לישון. שכבתי במיטתי ולנגד עיניי ריחפו תמונות של נשים מחוללות ורצוחות ושל תינוקות וילדים רצוחים ושרופים מטבח העוטף והנובה. שבעה חודשים ויותר חלפו מאז אותו יום נורא, והתמונות הללו שבות ועולות בתוכי, מסרבות להתפוגג.
לכאורה שבתי אל שגרת חיי. אני כותב ועובד, מטפל בבנים ועובד בגינה. אבל הכול נעשה מתוך מצוקה, היצמדות לקיים, חשש מפני הבאות ואי ודאות גדולה. זאת, מפני שכאשר מתנפץ אמונו של אדם בממשלתו ובצבאו, וכאשר כול תמונת עולמו מתמוטטת עמו, אין לזה מרפא ואין ולא תקנה.
מאז השבעה באוקטובר מיעטתי לצאת להפגנות, והמעטתי, יחסית למה שעשיתי מקודם לכן, לכתוב דברים בגנות הממשלה והעומד בראשה. זאת, לא מפני שאין הדבר נכון וראוי. ההפך הוא הנכון, נכון וראוי כעת שבעתיים להיאבק בממשלת הדמים הזאת ובעומד בראשה. אך מיעטתי בכל מה שהרביתי בו מקודם לטבח מכמה סיבות. ראשית, היה לי ברור, ונתתי לך ביטוי מיד אחרי הפוגרום, שכעת זמנם של בני משפחות החטופים, הנעדרים והחללים, וכי מתנגדי המשטר צריכים לפנות את הדרך בפניהם להביע את זעקתם. שנית, הכוח שלי להתנגד קרס לתוך בור של ייאוש וכאב. שלישית, הבנתי כי אם אחרי האסון הנורא הזה, חדל האישים העומד בראש ממשלת ישראל אינו מתאבד, משתגע, מתפטר או מודח, אם הוא ממשיך לפלג את עמו, לסכסך בין משפחות החטופים, לפגוע בברית האסטרטגית של ישראל עם ארצות הברית, להמשיך במלחמה במחיר חייהם של רבים ולעכב את עסקת החטופים כדי לשמור על ממשלתו, ודרכה על גורלו האישי והפוליטי – אינני יכול להמשיך לכתוב פוסטים זועמים ונאומים חוצבי להבות ולהסתפק בכך. אבל את המשתמע מכך דחיתי ממני, מפני שפירושו פעולות התנגדות קיצונית. ואינני בנוי להן.
אבל הערב, ערב יום השואה, היום שהבטחנו בו לעצמנו 'לעולם לא עוד' ו'לא נשכח. לא נסלח,' אני מוכרח לכתוב. זאת, מפני שהסיסמאות הללו איבדו את תוקפן. הן איבדו את תוקפן ברצח רבין, שגם אחריו הבטחנו 'לא נשכח. לא נסלח,' וביתר שאת בטבח ה-7.10 ובכול מה שאירע אחריו. שיא הדברים בא, לגבי דידי, דווקא ביום המר הזה, בערב יום השואה, בו מתברר כי ראש ממשלת ישראל תוקף את אזרחיו ומפקירם למוות, בשני תדרוכים שנשא, בעודו מתחבא מאחורי 'גורם מדיני בכיר', במהלך השבת, ובהם הוא דוחה את עסקת החטופים באמתלות שונות, מה שיביא בוודאות לקריסת העסקה, לכניסה לרפיח, לפעולות עצימות בכל עזה, למות החטופים החיים בשבי החמאס והג'יהאד האיסלמי, ולהתפרצות המלחמה בצפון.
הסיסמאות הללו, 'לעולם לא עוד' ו'לא נשכח. לא נסלח.' איבדו את תוקפן בטבח ה-7.10. הביטחון הלאומי והאישי של כול אחד ואחת מאתנו התנפץ לרסיסים. כך גם האמון במדינה, בממשלה ובצבאה. זה השבר הנורא ביותר שאירע לנו, ומקורו בהעדפת גורלו האישי של בנימין נתניהו על פני גורל עמו, בלהט, בעיוורון ובשנאה שבה קודמה, ועודנה מקודמת כאן, ההפיכה המשטרית, שנועדה להעניק לנתניהו כוח של רודן ולממשלתו כוח של ממשל רודני, והמשכה בתערובת של יוהרה, זחיחות דעת וחוסר זהירות של דרגי הצבא בבואם להעריך את תוכניות החמאס ואת התכוונותו לממשן.
המצב שאנו נתונים בו הוא אסון מתמשך. קריסה מוחלטת של מדינת ישראל, לא מול אויביה אלא תחת ראש ממשלתה. לצערי, הערב נודע לי כי בית המשפט העליון פעל שוב בניגוד לטובת ישראל, ודחה את עתירת פסלות הכהונה של קבוצת 'מבצר הדמוקרטיה', שאני בין חותמיה. בית המשפט הנכבד קבע, כי "ניהול מצבי משבר – בראש ובראשונה, ניהול מלחמה – מהווה פונקציה מרכזית והכרחית של תפקיד ראש הממשלה בכל מדינה, ובוודאי שלא ניתן להפרידה מעצם הסמכות לעמוד בראש הרשות המבצעת במדינת ישראל [.. .] אין למדינת ישראל ראש ממשלה של שלום וראש ממשלה של מלחמה, וממילא לא ניתן לקבל כי כשירות לשמש בתפקיד מתייחסת אך לתקופת שגרה, ואינה משתרעת גם על ימי חירום. למרבה הצער, כפי שנוכחנו שוב בשבת השחורה של השבעה באוקטובר, המעבר בין רגיעה לבין אסון מתרחש לעיתים כהרף עין – וגם מטעם זה, זהות העומד בראש הרשות המבצעת, אינה יכולה להיות מוגבלת ומתוחמת לעתות רגיעה; עליה להיות תקפה באותה מידה, ואף ביתר שאת, גם כשמתרגשים עלינו ימי צרה. על כן, הקביעה השיפוטית כי מר נתניהו יכול לשמש כראש ממשלה למרות ההליך הפלילי המתנהל בעניינו, בכפוף להסדר ניגוד העניינים, חלה, כעניין עקרוני, גם במצב מלחמה. לפיכך, יש לדחות את הטענה בדבר ההנחה הראשונה."
עוד קבע בית המשפט כי "בעתירה (קודמת – א"ש) שהוגשה על ידי חלק מהעותרים דנן נדונה ונדחתה טענה שלפיה התנהלותו של ראש הממשלה נתניהו בקשר לקידום הליכי החקיקה אליהם מתייחסים העותרים מצדיקה את הפסקת כהונתו בשל הפרת הסדר ניגוד העניינים הגלומה בה. מעבר למשקל שנתן בית המשפט בהחלטתו זו לעובדה שהליכי החקיקה האמורים לא מקודמים עוד מאז פרצה המלחמה, הובאה בחשבון אף הצהרתו של ראש הממשלה שלפיה הוא ממלא אחר הסדר ניגוד העניינים. על רקע פסיקה זו איננו מוצאים בטענות העותרים טעם המצדיק הידרשות חוזרת להתנהלותו של ראש הממשלה נתניהו בחודשים שקדמו לפרוץ המלחמה."
בקביעותיו המלומדות, אך המנוסחות מתוך עוורון מוחלט מול מצב המציאות והלאום, הבהיר בית המשפט העליון כי אינו כתובת להחלפת ראש הממשלה הנפשע או להדחתו. וכיוון שהמשטרה נפלה כבר מזמן בידיו, ושירות הביטחון הכללי אף הוא אינו ממלא את תפקידו לפי סעיף 7א' לחוק שירות הביטחון הכללי, נותרנו יתומים. כול מנגנוני המדינה הדמוקרטית קרסו בפני הפושע הזה ובני בריתו. כעת נותרה בידינו רק ברירה אחת. לצאת לרחובות במועד מוסכם ולעצור את המדינה. לעצור אותה לגמרי. להשבית אותה ממלאכה, מתחבורה, מכניסה ויציאה ממנה או אליה. לעשות זאת גם במצב מלחמה, גם במצב שבו המלחמה תסלים, ולא לחדול מכך עד ששלטון הדמים הזה ייפול.
התעוררתי היום בארבע לפנות בוקר, כדי להביא את בן זוגי לרכבת של שש. כששבתי הביתה, אמרתי לעצמי שעלי פשוט לחזור לצומת כרמיאל, להעמיד את המכונית שלי לרוחב הכביש, ולנטוש אותה שם כך. לא העזתי לעשות זאת לבדי, בעצמי. אבל זה מה שעל כולנו לעשות כדי לעצור את המדינה. אין לנו מה לחכות לבית המשפט, לשב"כ, למשטרה, גם לא לראש ההסתדרות. נסתדר לבד. על ארגוני המחאה ומטה משפחות החטופים להודיע על מועד להשבתת המדינה. בעיניי, זו תהיה הדרך היחידה לבטא את עצמאות ישראל השנה. לא בעצרות שירה בציבור וזיקוקי דינור, לא בפתיחת מנגלים בפארקים. רק ביציאה עם דגלי ישראל להשבתת המדינה.
האופציה האחרת, שגם אותה דמיינתי, היא הכרזה על צעדה של מיליון ישראלים לתוך עזה, כדי להביא ממנה את החטופים בידיים. רק שאני חושש שהחמאס ינצל את ההזדמנות לקטול בנו רבבות. ולכן, האפשרות היחידה העומדת בפנינו היא הפלת השלטון והחלפתו מייד. ואחרי כן, כמובן, טיפול בדרום ובצפון, בשילוב של דיפלומטיה או מלחמה. אבל זה דבר שיוכל לקרות רק אחרי השבת החטופים והחלפת הממשלה, לכזו שכולנו נוכל לעמוד מאחוריה ולהאמין בדרכה.
ולכן, מה שנדרש מאתנו בעשרת הימים האלה, הימים הנוראים באמת של הריבונות הישראלית, כפי שכינה אותם הבוקר רינו צרור בתוכניתו, היא השבתה מוחלטת של המדינה.
