לפני דקות קיבלתי הודעה מחבר כותב. "מה קורה איתך, מר עסוק?" הוא שאל, "לדבר איתך זה סיפור, או רומאן, או סדנת כתיבה בפני עצמה."
במקום לענות לו אישית, החלטתי להבהיר זאת לכול מי שמסביבי. תלמידיי, האנשים שאני עורך את ספריהם כרגע, או כאלה הממתינים ממני לחוות דעת על ספריהם, חבריי ובני משפחתי.
היום מלאו חמישה שבועות למעבר שלנו מנווה צדק לתובל. עזבנו את השכונה ביום חמישי ה-17 בנובמבר. הגענו הנה עם שתי משאיות, עמוסות ברובן בספרים. מאותו רגע, אני במירוץ מטורף. עסוק בקליטת ילדיי בגן ובארגון סדר החיים שלהם מחדש, בלי שנת צהריים (רק מי שעבר זאת יודע עד כמה זה קשה); סידור הבית, ובעיקר מציאת פתרונות לכמויות הספרים וכתבי היד שלי; ניקיון של בית בן 183 מ"ר ובישול ואפייה וכביסתן, ייבושן, קיפולן וסידורן של 1-3 מכונות כביסה ליום; השלמות לגרסה הסופית של הרומן החדש שלי, שיראה אור אי"ה בסביבות אפריל; הגהה אחרונה בהחלט ועיצוב הכריכות של שלושת כרכי השירה שלי, שיראו אור בו-בזמן; חיפוש ובריאת פרנסות חדשות באזור וטיפול בתזרים המזומנים בהווה; כושר; טיפול בדגי זהב ובגורת כלבים שובבונת; מפגשים עם רופא ילדים חדש ועם רופא משפחה חדש בעבורי; תחילת עבודה עם סניף כרמיאל של 'מעוף' לצורך הזנק עסקי; קידום יוזמות אינטרנט; התערות בחיי הקהילה והישוב כאן.
אם שכחתי משהו, זה ודאי מחמת פיזרון דעת או עייפות.
לגדל לבד שני ילדים זה אתגר. לעשות זאת תוך כדי מעבר קיצוני כזה, מהעיר אל הכפר, ומבית קטן לבית גדול, זה טירוף. אבל כמות הסטרס שלי ירדה פלאים, אני שומר של שנתי ועל תזונתי ועל הכושר שלי, וחוץ מחוסר בזמן אישי לכתיבה ולאהבה, הכול טוב.
אז כן, נעלמתי קצת לכולם. בין לבין אני משתדל לעמוד בכול התחייבויותיי. אבל זה לא פשוט בכלל. ובניגוד למה שכמה א/נשים חושבים, אני לא סופרמן. גם אם המעבר הנה חידש בהחלט את כוחות נעוריי.
במלים אחרות, אני אוהב את כולכם/ן, באמת. אבל דברו איתי בינואר. 2017. זה לא רחוק. עד אז אני עסוק בפריקת ארגזים ובסידור הניירת. התמונות שכאן הן רק מן הקומה הראשונה. יש מה לסדר גם בקומה השנייה.
ועוד יש לפניי הדלקת נרות ישובית, בה הזמנתי את החברים אל ביתנו. משמע, יום של טיגון לביבות מסוגים שונים, אפיית סופגניות ועוד.
שיהיה לכולכם/ן חג חנוכה שמח ומלא אהבה. לילה טוב.
