מסע החיים
המוזיקה בטלפון שלה הייתה מאוד רכה והשתלבה עם בגדיה. שמלה ארוכה שאמרתה פרחונית, נעליים מסולסלות, צבעוניות, ושרשרת ארוכה של חרוזי עץ כהים, מחוברת לחמסה מכסף, שהשתלשלה על חזה הקטן.
היא הייתה גבוהה, ושערה החום ירד על עיניה.
לידה, בכלוב פלסטיק, היו שלושה עכברים. שני בני זוג ואחד אלמן.
הם התרוצצו על תחתית הכלוב, המכוסה בנסורת, רחרחו באפיהם והביטו הנה והנה, מנסים להבין מדוע הוזזו עם הכלוב שלהם ממשכנם, המדף ששכנו בו בחדר של בנה, ומה יהיה גורלם עתה.
כשצלצל הטלפון בשנית ידעה שהזמן הגיע. היא עזבה את הכלוב מאחריה ויצאה אל רחבת המרכז המסחרי, כדי להיפרד מבנה בן השש-עשרה, שיצא עם משלחת שלמה של בני-נוער לייצג את בתי הספר שלמדו בהם במסע החיים לפולין.
היא ניגשה אל האוטובוס, חיבקה אותו וניסתה לנשקו על פניו, אבל הוא הסיט את ראשו ממנה, ונשיקתה נשרה על שערו.
מה מאוד לא רצתה שייצא למסע הזה, למחנות ההשמדה. לפי הכרתה חוויה זו עלולה להרעיל את נפש בנה ולהסב לו נזקים שלא יימחו עוד. היא התנגדה לזה בכל ליבה.
אבל בנה התעקש ובית הספר לחץ. בנך הוא המוכשר, הנבון והבוגר ביותר מכל בני שכבתו, אמרה לה היועצת החינוכית. כל הצוות הפדגוגי של בית הספר בחר בו פה אחד לייצגנו השנה בפולין. אל תמנעי ממנו את ההצלחה הזאת בגלל החרדות שלך כבת דור שני. את צריכה להבין, גם לו יש צרכים.
היא עמדה על הרחבה, בין ההורים שניצבו שם. פתאום הבהבו הבזקים מחלונות האוטובוס הצהוב, ששמשותיו היו כהות. אחד הילדים החליט להנציח את הפרידה מהוריו לעת ערב, במרכז המסחרי של קיסריה, מפני שהבין כי אחרי המסע הזה שום דבר לא יהיה כפי שהיה.
האוטובוס התניע. היא נופפה לעברו לשלום בידה, כמו כל ההורים שעמדו שם, ואחרי שהאוטובוס עזב את מגרש החנייה ופנה אל הכביש בדרכו לשדה התעופה, נאנחה, סבה לאחוריה וירדה אל המקום שהותירה בו את כלוב העכברים.
היא הרימה את הכלוב בידה ונשאה אותו אל שירותי הנשים. שם, נעמדה בתוך תא, פתחה את אשנב הכלוב, הוציאה ממנו בזה אחר זה את שלושת העכברים, קירבה אותם בכפה אל פיה, נישקה אותם על ראשיהם, ואז השליכה אותם אל האסלה והטביעה אותם בזרם.
