כשסיימתי את כיתה ח' עברתי, כמו כול ילד בבית הספר היסודי באותן שנים, מבחני מיון פסיכוטכניים. המאבחנים קראו לאמי לפגישה על אודותיי ועשו אותה מאושרת. "גברת שיינפלד," אמרו לה, "הילד שלך מאוד הומאני, ומתאים לו ללמוד את המקצועות ההומאניים. אבל יש לו גם יכולת חשיבה מופשטת ומרחבית, והוא יכול להיות אדריכל או מהנדס."
אמי המאושרת שבה הביתה ומיד שלחה אותי עם אבא שלי לבית הספר להנדסאים שעל יד אוניברסיטת תל אביב.
אבא ואני טיילנו בבית הספר, ואני ראיתי את התלמידים המהלכים בו עם תרמילי גב מהם מבצבצים סרגלי טי עשויים מעץ, סבתי אל אבא שלי ואמרתי לו, "אני בחיים לא אלמד כאן." ידעתי שזה לא בשבילי, אף על פי שאז עוד לא הייתי כותב. התחלתי לכתוב רק שנה אחרי כן.
חזרנו על עקבותינו, ונרשמתי לבית הספר המקיף על שם רוטברג ברמת השרון, במגמות ספרות ותנ"ך. אני רציתי דווקא ספרות וביולוגיה, אבל הביולוגיה לא הסתדרה לי במערכת, אז התפשרתי על תנ"ך.
מאז עברו שנים. הייתי לסופר. אבל לו אבא ואימא שלי היו יודעים אז על קיומו של בית הספר תלמה ילין, לאמנויות הבמה, סביר להניח שהייתי נהיה לשחקן. אהבתי לנגן ולשיר, ובערך באותה תקופה גם החל לבקוע ממני קולי הבוגר, הערב. אבל הקול הזה נוצל מאז להקראת שירה בלבד ולהרצאות בפני תלמידיי.
אבל עכשיו, לכבוד הרומאן החדש, 'אשת הפיראט היהודי,' החלטתי להוציא את הקול שלי מתוכי. ברצוני להקליט את עצמי קורא את כלל יצירתי. אבל אתחיל בפרק אחד, בפרק הראשון של הספר החדש. לחצו על מלים אלה ותוכלו לצפות בו.
הסרט צולם בידי גיא ברטוב, בסלון של בית ביאליק, רגע לפני שהחל אירוע ההשקה שלי. תיהנו, ושתפו הלאה.
זו רק המתנה הראשונה מתוך שתיים שאני מתכנן לכם/ן לשבת. אז תישארו איתי:)
אילן.
